הפופולריות הרגה את העיתונות

אין זמן להתעמק, אין זמן להיכנס באמת לפרטים, להבין מי נגד מי, מה עיקר ומה טפל. צריך לתקתק את זה מהר ולהביא כותרת שתמשוך קוראים. אם לא הצלחת בשתי המשימות האלה - בעצם נכשלת בתפקיד.

הרב אליאור חן המופרע והסיפור המסריח של מכבי תל-אביב ומוני פנאן, הם שני סיפורים חשובים, אין ספק. רק שהתקשורת הפכה את הסיפורים שהיא מכסה בהמון צבע ודרמה, לתוכן שהמטרה היחידה שעומדת מאחוריו היא להיות מקור הכנסה. לאקשן ולרייטינג, שהמשמעות שלו היא לשמור את עצמך בחיים מבחינה עסקית.

הבעיה היא שברגע שאלה הם הסטנדרטים, העיתונות הופכת לכל-כך פופוליסטית - שתכל'ס, היא כבר לא באמת מזיזה דבר. כבר אי-אפשר לסמוך על זה שהיא באמת תהיה שם כשצריך אותה.

קחו למשל את מה שקרה השבוע - דו"ח השכר במגזר הציבורי. זהו בדיוק המקום שבו העיתונות צריכה לבוא לידי ביטוי, לא? אבל העיתונות כבר כל-כך רגילה להיות פופוליסטית, שהיא מחפשת כותרות שנשמעות טוב בלי באמת להעמיד אג'נדה, וכשאין אג'נדה - שום דבר גם לא ממש קורה, על אף ה"ביקורת" הלכאורה בונה, אם אתם רוצים לקרוא לזה כך.

אז מה יצא? המון כותרות על השכר השערורייתי, כמה מרוויח זה וכמה מרוויח ההוא, עם המון שנינויות ציניות לצד לוגואים שחוקים של "תלושים מהמציאות". השיאנים שהיו הפעם על הכוונת הם הרופאים בקופות-החולים. הכול אחלה, ואכן עבור קידוש הרייטינג של היום המטרה הושגה, אבל משהו כאן בכל זאת קצת מבלבל. האם זו לא אותה עיתונות שמטיפה על כך שרופאים לא יכולים להתפרנס כמו בני אדם בישראל, ולכן רמת הרפואה כאן ירודה מכפי שהיתה יכולה להיות? אז איפה פה ההיגיון?

אולי המגזר הציבורי דווקא צריך לעודד משכורות גבוהות במיוחד במגזרים מסוימים? לרופאים, וגם למורים, אם אנחנו כבר מדברים על זה? הרי זה אמור לעודד רמה גבוהה יותר של מקצוענות ויותר אמביציה להתמחות בשני התחומים החשובים האלה, לא?

אז זהו, שלא בהכרח. כי כשדו"ח השכר יוצא, עבור העיתונות הוא לא מהווה סוגיה שמסתכלים עליה בכובד-ראש, אלא סתם נתפס כפוטנציאל מצוין לכותרות. תוסיפו לזה את העובדה שזמן התגובה הוא הדבר הכי חשוב, כי אין זמן להתמהמה במציאות התקשורתית התזזיתית של היום, ותקבלו סיקור חסר עומק, חסר קו מנחה ולא עקבי, אבל עם הרבה בולטות ופרובוקציה. העיתונות חוגגת עם מילים צבעוניות, ולא ממש חושבת על מה היה אתמול או מה יהיה מחר, לא מתעכבת על העמדה העקרונית שלה בכל מיני סוגיות. מה שמשנה לה זה הכותרת של היום.

הבעיה הגדולה היא שבדיעבד, כך בדיוק העיתונות הרסה את עצמה. כותרות פופוליסטיות אולי מוכרות את העיתון של היום - אבל לאורך זמן הן פשוט מפסיקות להשפיע. מישהו חושב שמשהו יזוז עקב ההתעסקות המאסיבית של התקשורת בדו"ח השכר הציבורי השבוע?

ברור שלא.

המזל הוא שבמציאות של היום, גם אף אחד כבר לא מצפה ממנה שתשפיע. כולם כבר שכחו שזו, בעצם, המטרה שלה.

במקרה או שלא, עוד כותרת שנסחפה בים הכותרות התורן של השבוע התייחסה להחרפה המדאיגה של תופעת שתיית האלכוהול בקרב בני-נוער. חלק לא קטן מהם, מסתבר, מתחילים לשתות כבר בגיל 11, ואם הם לא משתכרים מתישהו עד סוף התיכון - ברור לכם לגמרי שהם מתויגים כחננות, אאוטסיידרים וככאלה שלא ממש כדאי להתקרב אליהם.

ואיך התייחסה לזה העיתונות? דפקה את הכותרת התורנית על התופעה, ויצאה ידי חובה גם עם איזכור על כך שהכנסת תדון בחקיקה שתגביל מכירה של אלכוהול לקטינים.

נכון, יש להניח כי חקיקה כזו גם תעזור. אבל אולי זה רק עוד נדבך, עוד חתיכה בתוך הפאזל הגדול. כי בעולם שבו כלי התקשורת הפופוליסטיים משטיחים כל דבר לדרמטיזציה רגעית כדי למשוך תשומת-לב - לאורך זמן נוצרת אדישות, ונדמה ששום דבר לא משנה יותר. אז אולי, באמת, בעולם כזה שבו אין שום חזון, מטרה או ערכים, המוצא היחיד הוא להשתכר במסיבה, כי זה קצת מטשטש את תחושת הריקנות.

אבל לתקשורת הישראלית באמת שאין זמן לשאול את עצמה שאלות כאלה. פשוט אין לה זמן. היא במירוץ לכותרת הזריזה והפרובוקטיבית הבאה, הדדליין לוחץ, אחרת באמת שהיא היתה מתפנה לזה. וכותרת שמבשרת על כך שמחצית מבני-הנוער בישראל פיתחו תחביב של להשתכר לפני שהם גומרים תיכון, היא מה שתמכור את העיתון היום.

העיתון של מחר? איתו נתמודד אחר-כך.