שובו של הג'דע

אם ביום רביעי רגיל של ליגת אלופות הייתי יכול לברוח להיכלי הכדורגל של אירופה ולחזור רק להצבעה, הרי שהערב הטלוויזיה מציעה לי מעט מאוד מפלטים מהדו-קרב בין זיו לחנוך, שאינו אלא בבואה של הקרב בין דן מנו התחמן לנועם טור - אליל הבנות שוחר השלום, או בין אריק - רופא הילדים הנכלולי, לבין עידן מגדל האננסים מהשייטת: עוד סוג של גבר עם כבוד.

בעוד שבמפלס הנבלים חל פיחות גדול בעונה הנוכחית של "הישרדות" (מישהו יכול בכלל להשוות את זיו, סוג של ערס פואטי, למגה-נוכלים כמו דן ואריק?), הרי שבגזרת "הבחור הטוב" הייתה הפעם אינפלציה: היה שם אנגלנדר שהודח בפעם הקודמת, עורך-הדין טוב המראה. יש שם את טומי, מדריך הקפוארה, סוג של ילד פרחים שמישהו הזיז לו את כוס תה הצמחים, ויש את חנוך, גבר מהסוג הישן, אחד שלא עושה עניין מדברים פעוטים כמו אוכל, שינה או מחסור בגפה חיונית.

רק התחמן שורד?

בפרק שעבר הוא נגעל כל-כך מזיו, עד שהלך והקים לו מחנה משלו. היה ים סוער, התורן חרק, רעידת אדמה התרגשה על האי: במחנה "הילדים" נצמדו כולם לקרקע ומלמלו "שמע ישראל" ואילו המחנה של חנוך נסחף בשיטפון, מה שלא הפריע למשלחת החילוץ המודאגת לגלות אותו יושב מחויך על החוף ומפצח קוקוס, כאותו גיבור מהשיר "מחפש את המחר" של "הנשמות הטהורות": "מתקיים על יי"ש ושום, אך אין הוא משתכר משום - שרק נשים או סתם טיפשים, יודעים איך לאבד חושים".

מכל גיבורי "הישרדות" חנוך הוא זה שהכי אתקשה להיפרד ממנו, משום שנדמה שהוא עוזב לא רק את האי הפיליפיני המטופש, בעונה בינונית של סדרה גוועת, כי אם גם אותנו, את מציאות חיינו: הוא החבר'המן שפינה את מקומו למצליחן, הבחור הטוב מהסיירת שהפסיד בבחירות לקבלן הקולות.

הוא האיש שיום אחד, בעת צרה, נקרא לו - ואז נגלה שהוא לא גר כאן יותר. לא, הוא לא עזב, לא נטש, הוא לא מאלה. הוא פשוט הפך ללא רלוונטי לאותה חברה שפעם העריצה אנשים כמותו.

יהיה מי שיטען שמוגזם להעמיס את כל הדימויים הללו על דמות של מתחרה בתוכנית ריאליטי. מצד שני, אפשר לראות זאת גם על דרך השלילה: החשיבות של ההישרדות הפרטית של חנוך היא לקח טוב לילדים ולבני הנוער, שצופים באדיקות בסדרה ולמדו ממנה בשתי העונות הקודמות שדווקא התחמן שורד.

לידיעת הקורא ישראל כץ

"בחינת בגרות", ד' 23:30, "הוט בידור ישראלי"

באחד הרגעים הדרמטיים בסרט הנעורים הישן והטוב הזה, מכריז הגיבור, דן תורן, אחרי שהוא וחברתו החליטו לא להפיל את העובר שברחמה: "אם אנחנו מסוגלים ללכת לצבא בגיל 18, אנחנו מסוגלים גם לגדל ילדים". יש לא מעט מגרעות אידיאולוגיות בסרט השמרני הזה, אך משחק מצוין של עירית פרנק ותורן, ובימוי של אסי דיין, הופכים אותו לאחד הסרטים הטובים של הקולנוע הישראלי דאז (1983).

נשוב למשפט הפתיחה: מאחר שישראל דורשת מבניה להיות מוכנים להקריב את חייהם למענה בהגיעם לגיל 18, הרי שהיא אינה יכולה למנוע מהם בחוק שום דבר לאחר הגיל הזה, כמו היוזמה הפופוליסטית של שר התחבורה להעלות את גיל המינימום לקבלת רישיון נהיגה ל-20. האם מישהו מדמיין חייל בגולני או בצנחנים שמגיע הביתה ביום שישי וזקוק לטרמפ מאבא'לה כדי לצאת עם חברתו?