הולך בעקבות המנטור

דן אטינגר, בן 38, הפך בשנים האחרונות לאחד המנצחים הישראלים הבולטים בעולם. החל מהשנה הוא מנהל את בית האופרה של מנהיים בגרמניה, ובינואר יתחיל לנהל גם את התזמורת הפילהרמונית של טוקיו. במקביל לשני תפקידים אלה, ולהופעות אורח רבות בעולם, הוא ממשיך את הניהול המוזיקלי של תזמורת ראשל"צ. בראיון ל"גלובס" לא מזמן הסביר, כי המוטיבציה העיקרית שלו להמשיך לנצח כאן היא כדי שיהיה לו אילוץ לחזור מדי פעם לארץ - מקום שבו נמצאים משפחתו ורבים מחבריו.

אם לשפוט לפי הקונצרט אמש (ד'), העובדה שאטינגר מוביל את תזמורת ראשל"צ היא נכס אמיתי עבורה. יש בו כל מה שצריך מנצח מוצלח: ההופעה הבימתית שלו מלאת אנרגיה וחן, הקשר שלו עם המוזיקאים מצוין, ומה שהכי חשוב, הוא פשוט מוזיקלי להפליא. הניצוח שלו משוחרר מאוד מבחינה ריתמית, ובמקביל גם מדויק ובהיר.

שפת הגוף של אטינגר עדיין מזכירה מאוד את המנטור שלו, דניאל ברנבוים. אך בניגוד לברנבוים, שנראה תמיד נוקשה וחמור סבר, אטינגר יודע גם לחייך, להשתעשע ולשחרר. נכון, עדיין אין לו את ההילה של המנצחים הגדולים בעולם, אבל אמש קיבלתי רושם שהוא בדרך לשם. הניצוח שלו בשל וסוחף יותר מבעבר, ויש לו את הכריזמה והמוזיקליות הדרושים כדי להגיע לצמרת.

הקונצרט נפתח עם סימפוניה מס' 25 של מוצרט, זו שניתן לקרוא לה "הישראלית": חלק מהנושאים בה אגרסיביים יחסית, והפרק האחרון נפתח בנושא שמזכיר את השורה "עורו אחים בלב שמח" מתוך "הבה נגילה". אטינגר ניצח עליה ללא תווים וללא שרביט, ונראה כאילו הוא נהנה מהחיים בכל שנייה. הוא פתח את הסימפוניה בטמפו מסחרר, והצליח לשמור על מתח מתמיד לכל אורכה. התזמורת צלצלה יפה מאוד, ולמעט רגעים קצת נלהבים מדי זה היה ביצוע מצוין.

את מרכז התוכנית מילאה "כרמינה בוראנה" של קרל אורף, להיט בטוח אצל הקהל הישראלי. יש לי הערכה די מסויגת ליצירה הזו, שנעה בין קטעים מעודנים ויפים לבין וולגריות לשמה. זו יצירה שקל להתלהב ממנה ברובד החיצוני, אבל זו לא מוזיקה גדולה.

הביצוע, בכל מקרה, היה מרשים. "כרמינה בוראנה" כתובה להרכב ענק: תזמורת בהרכב מלא, שלושה סולנים, שתי מקהלות מבוגרים ("האיחוד" ומקהלת האופרה הישראלית), ומקהלת ילדים (מקהלת הבנות "בת קול"). אטינגר הוביל את המבצעים לביצוע עוצמתי ומלא צבע, שהוביל את הקהל למחיאות כפיים סוערות ומוצדקות. הבעיה היחידה מבחינת הפרשנות היתה נטייה קלה להיסחף עם היצירה, ולהדגיש את הצד הצעקני שלה. מצד שני, אורף הוא לא בדיוק המקום להיות בו מעודנים. המקהלות עצמן נשמעו סביר ומעלה, בוודאי בהתחשב בעובדה שלא כל הזמרים שבהן מקצועיים. שלושת הסולנים היו טובים, למרות שאיש מהם לא היה עוצר נשימה. התזמורת נשמעה מצוין, ובמיוחד ראויות לשבח חטיבות כלי הנשיפה וכלי ההקשה.

לסיכום: תצוגת תכלית מרשימה של אטינגר וחבריו, שכדאי מאוד לבוא לשמוע. הקונצרטים הקרובים יהיו היום (ה') ובמוצ"ש בראשל"צ, וביום א' בת"א. *