לאס-וגאס בישראל

במיטב שנותיהם, ובמיטב מחלצותיהם, מבושמים ומחויכים, הם ממתינים לו. הגיל הממוצע הוא של ישראל הטובה, המיושבת, שיודעת לתת לעצמה גודטיים ואחר-כך להתקשר לילדים ולספר להם מה הפסידו. וכבר רבע לתשע. והאורות מתעמעמים. ההתרגשות גואה. צליל תופים כבד, דרמטי, נתמך בחצוצרות, "ליידיס אנד ג'נטלמן", מפלי אור עוטפים את דמותו של פול אנקה, "פיינלי אין יזראל", שמבקיע לו דרך בתוך האולם, בחליפה ובעניבה, בחיוך צחור שיניים, גדול ושזוף.

עושה זאת בדרכו. אנקה

המופע רק החל וכבר הקהל שלו, האווירה מחשמלת, הגיל רק עושה לנו טוב, הוא לוחץ ידיים, בגובה העיניים, מסע הבחירות מתמשך על פני שני שירים שלמים, האקסטזה גורפת, השיער שהאפיר, שתי שורות מתחתיי, מניף ומניע את ידיו באושר אין קץ, שמחת נעורים, עד שאנקה יעלה, בדיוק נמרץ, אל הבמה. רבותי, וגבירותי, לאס-וגאס בישראל.

מיסטר פול אנקה סיפק לנו אמש שיעור מן המעלה הראשונה בשואו אמריקני כהלכתו. שואו שמבוסס על ערכים מוצקים ומעוררי הערכה: כבוד. משפחה. חברות. מקצוענות. ונדיבות.

אנקה לא בא לדפוק קופה, הוא הגיע כדי ליהנות, הוא עושה את זה בשביל הפאן. האינטראקציה הקרובה, החיכוך הלבבי עם הקהל, זה הפלז'ר שלו. ואנקה בהחלט מרגיש כאן כמו בבית, מפיץ חום, חתימות וחיוכים לכל עבר, מציג ונושק לאשתו, הדוגמנית הבלונדינית שבשורה הראשונה מתחת לבמה, מקרין על מסכי ענק, במחווה אצילית, את האלבום המשפחתי, פותח צוהר לתמונות של בנותיו שגדלו ונכדיו הקטנים, מוקיר את חבריו, מבאדי הולי ופרנק סינטרה ועד סלין דיון ומייקל ג'קסון, ומבצע, מול, ויחד, עם סמי דייויס ג'וניור המוקרן לנו ממעל, שיר שכתב גם עבורו. זה מפעים, זה בנוי כפי שצריך, זה זורם בקצב הנכון, וקשה לעמוד מנגד.

הרפרטואר של אנקה מלודי, מגוון וקטלני. עוד לפני שמלאו לו 20 כבר היה היט-מייקר בינלאומי מהשורה הראשונה. "פוט יו ר הד און מיי שואולדר", "לונלי בוי", "יו אר מיי דסטיני", "פאפי לאב", "קרייזי לאב", "אסו בסו", גורפים שירה בציבור ממי שחוו אותם בזמן אמת, עוד כמה קילוגרמים מכבידים עליהם אבל אותו ניצוץ ישן בעיניים שב ונדלק. ולפתע, בלי שנחוש בכך, ובמיומנות שקשה להבין, היכל נוקיה הפך מאולם רחב ידיים לסלון אינטימי.

תחת אור סגלגל, בהיר, אנקה מפטפט איתנו, מתעד לנו, מהלך עלינו קסם, קריירה בת יותר מ-50 שנה נעה בחינניות קלילה, "פור וואנס אין מיי לייף", עם השטיקים המשופשפים, והבעות הפנים הנכונות, עם העיניים שנעצמות, והלב שנפתח, עם הפאשן, וקול חזק וצלול ששמר על עצמו היטב, מחמאות לעם הישראלי על "גן העדן שיצרתם במדבר", ואפילו הרמת כוסית "לחיים".

אנקה, 68 להזכירכם, לא נח לרגע. הוא עובר לפסנתר. הוא מתיישב לשלוש גיטרות. הוא מארגן שירה מודרכת. כשתזמורים עשירים, סנטימנטליים, חגיגיים מאוד, בדיוק לפי הספר, מתנהלים בין רוק לקאנטרי, קליפסו לג'ז, עד בלדות הרסניות. לפני שייתן לנו את "מיי וויי", ואת "ניו-יורק ניו-יורק", אחרי שהרקיד עם "שי'ז א ליידי", "פראוד מרי" ו"ביי ביי לאב", מתחבק עם רייצ'ל שאסף מהקהל, אנקה מספר שזה "חלום שהתגשם", ואלפי הצופים, שממלאים את ההיכל עד אפס מקום, נענים לו בסטנדינג אוביישן. גם הם יודעים להעריך, בתום שעתיים תמימות שינצרו עוד זמן רב, אמן ענק. *

פול אנקה בהופעה. ד', 18.11, 20:45, היכל נוקיה ת"א