לא מהפכה, הצהרת כוונות

בהנחה שכל מה שנאמר היום אכן יתקיים במלואו ובזמן שהוקצב לו, הרי מדובר בהתייעלות של פחות ממיליארד שקל לשנה בשנים הקרובות. מול תקציב שנתי של 51 מיליארד שקל השנה ו-53 בשנה הבאה, כולל סיוע המט"ח האמריקני, זה טיפה באוקיינוס.

תחת הכותרת "ביטחון ישראל" פעלו ופועלים דורות רבים של אנשי מערכת הביטחון, צבא, ומשרד הביטחון, כאילו כסף הוא מונח בזוי שאין להטריד אותם בו. תרבות הניהול הפנימית של המערכת קובעת: אנחנו עוסקים בשמירה על קיומה של המדינה, בחיי אדם, באיומים ואל תבלבלו לנו את הראש עם כסף. תחת כותרת זו בוזבזו, ממש כך, עשרות מיליארדי שקלים. וכך זה ממשיך. האם זה ייפסק?

2. ועדת ברודט הוקמה בעקבות טענות של מערכת הביטחון על מחסור בכספים והניסיון להטיל את האחריות לכישלונות והמחדלים של מלחמת לבנון השנייה במחסור בכסף ובאי היענות "לצורכי הביטחון". בספר מסקנות הוועדה מופיע ניתוח הפעילות הכספית של מערכת הביטחון והמלצות תקציביות שאושרו בממשלה, למרות התנגדויות גם של האוצר וגם של משרד הביטחון.

תמצית ההמלצות: הגדלת תקציב הביטחון ב-100 מיליארד שקל ב-10 שנים, הגדלה קשיחה, ללא דיונים וערעורים ותוך איסור החלת קיצוצי רוחב על משרד הביטחון. מקורות הגידול: הגדלת הסיוע הביטחוני האמריקני שיממן 24 מיליארד שקל בעשור; 46 מיליארד מתקציב המדינה וגם 30 מיליארד מהתייעלות פנימית במערכת הביטחון, שכל פירותיה יישארו בתוך המערכת עצמה ולשימושה.

זו היתה הבעיה הכי גדולה של המערכת. מאז עברו כמה שנים. ההתייעלות בפועל, מבחינת חיתוך בר קיימא ומתמשך של הוצאה (כלומר לא קיצוץ חד פעמי וחד שנתי של הוצאה מסוימת ששנה אחרי כן היא חוזרת) נמדדת עד היום בעשרות מיליוני שקלים בשנה.

3. ניסוח המכרז, הבחינה וגיוס חברת הייעוץ מקינזי לקח חודשים ארוכים. ההמלצות שהתפרסמו היום באופן רשמי, גם יישומן ייקח, אם אכן, תקופה כל כך ארוכה, שאפשר לחשוש שתאפשר אפילו "מריחת" ההמלצות והתעלמות מהן. מספיק ששר הביטחון הנוכחי, או מי שיבוא אחריו, יעדיפו לשמור על "שקט תעשייתי", במשרד הביטחון ובצבא, וגם לקחת בחשבון את הכוח הפוליטי של מאות האלפים הקשורים כך ואחרת לתקציבי הביטחון - כדי שפרטי ההתייעלות יתחילו להישחק בזה אחר זה.

4. כ-58% מתקציב הביטחון משמש לנושאי כוח אדם, עובדים, גמלאים ומינהלה, בצבא ובמשרד הביטחון (אין הפרדה בין התקציבים). היתר עובר לרכש, אמצעי לחימה, התעצמות.

למרות זאת, מערכת הביטחון הודיעה מראש לחברת מקינזי שכל מה שנוגע לכוח אדם, תנאי שכר ופרישה, כולל גיל הפרישה העומד בממוצע על 45, הוא מחוץ לתחום. זה הפך מראש את הרעיון המרכזי של גיוס מקינזי, מציאת מקורות התייעלות של 3 מיליארד שקל בשנה, לעניין בלתי אפשרי.

אין ספק שכוח האדם במערכת הביטחון מנופח ביותר. תקנים רבים בצבא מלאים באנשי קבע שאין להם הרבה מה לעשות. במשרד הביטחון יש מאות עובדים מיותרים. אבל אסור לגעת בהם.

גם רעיון הפרישה בגיל צעיר הפך עם השנים לחטוטרת כספית. תת אלוף או אלוף משנה, כלכלן, משפטן, איש מחשבים, בקריה או במשרדים אחרים ברחבי הארץ, משתכר רשמית 32,000 שקל בחודש. בהגיעו לגיל 43-45 הוא פורש לפנסיה. מאותה עת מתחיל האיש הצעיר, שפנה "לעשות לביתו" בין בתעשיות הביטחוניות או במסחר צבאי, או בכל מקום אחר, לקבל כ-16,000 שקל מדי חודש בחודשו, עד 120 שנה.

לחצים לשנות את המצב הזה ולקבוע שקציני קבע משרדיים יפרשו לגמלאות אחרי גיל 50 לא הגיעו לפתרון.

יצוין כי על פי תחשיב של האוצר, העלאת גיל הפרישה המוצע יכולה לפנות למערכת הביטחון 4 מיליארד שקל לתקציב.

בהסכמה עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, והרמטכ"ל, גבי אשכנזי, נקבע שעד אמצע ספטמבר יגיש הצבא תוכנית להעלאת גיל הפרישה מצה"ל. המועד עבר, תוכנית מסודרת לא הוגשה. מה קורה? "מתקיימים דיונים".

וכך קרה שהיום, כנראה נוכח תוכניות ההתייעלות החוורות למדי, מודיע צה"ל כי יאפשר למקינזי לבחון גם את נושא כוח האדם. התוצאה בפועל היא שהנושא נדחה, לפחות בשנה שנתיים. יותר נכון, אהוד ברק וגבי אשכנזי לא יצטרכו לקבל החלטות.

5. הבינוי לדוגמא. כ-3.3 מיליארד שקלים מוציאה מערכת הביטחון בשנה על בינוי. מאות רבות של עובדים מועסקים בזה, תוך כפילות בוטה של פעילות. משרד הביטחון מפעיל אגף בינוי משלו בעוד הצבא מפעיל, תחת אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה, גוף בינוי משלו. מקינזי המליץ על האחדת הפעילות.

ההמלצה הזו הגיעה לפני למעלה משמונה חודשים. מאז יש מלחמת עולם. מי יאוחד בתוך מי? ומי יהיה הגורם המוביל, הצבא או משרד הביטחון. שני הצדדים דיברו, התווכחו, לחצו ואיימו. מדובר בשני גופים עתירי כוח והשפעה. הפתרון שמצא סגן הרמטכ"ל, בני גנץ, היה שמגוף אחד יבוא מנכ"ל ומהשני סמנכ"ל. זה פתח כמובן סיבוב נוסף במלחמת עולמות הבינוי. ובכן, ההחלטה, כפי שמתפרסמת היום, מדברת על סגירת שני גופי הבינוי הקיימים ובמקומם הקמת גוף בינוי חדש שיפעל בשיטת "מיקור חוץ", זאת תחת ההגדרה "כאשר הדבר אפשרי". ורק על דבר אחד עוד לא מצאו זמן לסגור: מה יעשו עם מאות הפקידים והאזרחים עובדי צה"ל שממלאים היום, לצד חיילים, את הגופים הללו.