תשואת החלום של הנגר מדימונה

"שנת היופי" של הבנקים עומדת להסתיים. עם התפוגגות ענני המשבר האחרונים, מתברר שמבחינת הבנקים במדינת ישראל, המשבר הכלכלי והמאבק בו לא רק שלא היוו בעיה אלא הגשימו חלום רטוב.

מה טוב יותר לבנקאי מכך שמגדילים עבורו את מרווחי הרווח מעסקיו, ומנגד מבטיחים לו שיגנו על הסיכונים שהוא לוקח?

התבוננות בתשואות מניות הבנקים והשוואתן למניות אחרות, מגלה שבנק ישראל אמנם הוריד את הריבית שהבנקים משלמים על כספים שהם מגייסים, אך לא הצליח להביא את הורדת הריבית למגזר העסקי. יתרה מכך - ההפך הוא הנכון: הבנקים, בתואנה לגידול בסיכון בשל המשבר, העלו את הריבית ללווים.

הגורמים לשילוב הקסום הזה הם:

1. ריבית הגיוס שירדה.
2. עליה משמעותית בריבית ללווים שייצרה מחנק אשראי.
3. העדר תחרות נצחי בבנקאות לאשראי.
4. רגולאטור עצלן שמעדיף לפקח על פחות פעילים.
5. נפילת בנקים בכל העולם כתירוץ לשימור קיומה של בנקאות ריכוזית.

בניגוד גמור לחזות החייכנית והאופטימית של הבנקאות, חלקים נרחבים במשק עדיין פגועים, ומושכים זמן בהארכה וגלגול אשראי, ומייחלים להצלה, הם כנראה הקורבן האמיתי והיחידי של המשבר שלא הסתיים.

אחרון הנגרים בדימונה

משרד האוצר טעה בכך שהתייחס, כמו בכל העולם למשבר זה, רק כמשבר בנקאות.

די מהר היה ניתן לראות שהבנקים בארץ יציבים, ומה שהגיע מהמשבר לחופי הארץ אינו צונאמי רועש ואנטי בנקאי אלא גל שקט שפגע בעיקר ביצוא בכלל וייצוא ההיטק בפרט.

מאחר והבנקאות לא קרסה, לא נזקקו באוצר לכל תוכנית להצלת בנקאות שהוכנו, אך מנגד לא הגדירו את אופיו של המשבר מחדש וכך לא פועלים עד היום בחבילות סיוע מסיביות כדי להציל את מה שבאמת גרם משבר זה.

מישהו צריך להזכיר לשר האוצר והפילוסוף, שחזון המדינה היה חזון של יצרנות ויצוא הרבה יותר מחזון של בנקאות.

בעוד רבעון ישבו כל בנקאינו במסיבות עיתונאים לכבוד מאזני 2009, יהיו שם מאזנים נאים, אוכל נאה, חיוכים נאים ובונוסים נאים, ואולי לא יהיה שם עיתונאי אחד להזכיר, שזו לא הצלחה ניהולית ולאיש במערכת הבנקאית לא באמת מגיע בונוס, זו רק מתנה, הצלחה מטעם המצב שנוצר.

בתנאים אלו, אפילו אחרון הנגרים מדימונה, לו ניהל בנק, היה עושה את אותם הרווחים. אלא שהוא רק ניהל נגרייה ולזו אין יותר אשראי להמשיך.