דיכאון של ערב הכריסמס

1. לא מעט ישראלים היו על הטיסות שיצאו מת"א ללונדון ביום שישי בבוקר - לא נתון מפתיע במיוחד בפתחה של חופשת החנוכה. מה שהיה מפתיע יותר, היה מספרם הגבוה יחסית על טיסת ההמשך למנצ'סטר. שני משחקים מצמרת הפרמיירליג, מנצ'סטר יונייטד מול אסטון וילה ולמחרת ליברפול מול ארסנל, הן סיבה טובה למסיבת חנוכה, עבור הישראלי שהפאונד האנגלי עם שער החליפין הנמוך מצוי בכיסו - ויש לא מעט כאלה.

מחירי הכרטיסים הנמוכים למשחק באולד טראפורד גרמו לי לוותר באופן חריג על ישיבה ביציעים הרגילים, ולרכוש הפעם חבילת אירוח יוקרתית של המועדון, כזאת שכוללת וואצ'ר לסיור באצטדיון וביקור במוזיאון, ארוחה של חמש מנות בסוויטת מנהלים במגרש וצפייה במשחק בתנאים משופרים, על מושבים מרופדים במרכז האצטדיון. לך תשיר כאן את שירי הקומץ, על ג'י סון פארק שאוכל כלבים במולדתו, קוריאה, ועל כך שזה עדיף על הסקאוזרים (ילידי ליברפול) שאוכלים עכברושים.

אל השולחן שלנו בסוויטות-המנהלים מסובים, חוץ מאיתנו, עוד ארבעה ישראלים, ארבעה שבדים וחמישה נורבגים. סוויטת המנהלים אינן מלאות: יש חברות ששכרו אותן לשנים וכמעט שהפסיקו לתפקד בעקבות המשבר האחרון, אחרות - שפעם היו מטיסות לכאן לקוחות חשובים מכל העולם, מארחות עתה ספקים מקומיים. בהפסקה אני מזהה על השולחנות עסקת אירוח מיוחדת למשחקי הגביע מול לידס ב-3 בינואר ומשחק חצי גמר גביע הליגה מול מנצ'סטר סיטי ב-19 בינואר: "החל מ-99 ליש"ט!". ההצעה כוללת ארוחה בת חמש מנות, מופע סטנד-אפ, שתייה חופשית, תוכנייה וכמובן - צפייה במשחק. אם זה נשמע לכם יקר, קחו רק בחשבון שהמחיר כאן פעם היה משולש.

מחוץ לאצטדיון נמכרים כבר כרטיסים למשחק מול וולבס ביום שלישי. לא תאמינו, אבל אפשר למצוא כרטיסים ב-50 ליש"ט. השילוב של משחק מאוחר (שמונה בערב, שעון מקומי), של חיסכון לקניות הכריסמס ושל ההפסד לווילה, יוצר עודף של היצע: כבר 15 שנה לא זוכרים כאן מחירים שכאלה.

זחיחותו של הקהל עולה בקנה מידה אחד עם זאת של השחקנים: כולם חוגגים את התיקו הביתי של צ'לסי מול אברטון ושוכחים את משימתם. האוהדים מפקירים את היציע לשירת קהל האורחים, ואילו השחקנים חולמים כבר על ראשות הטבלה ונכשלים במטלות כדורגל פשוטות. אחרי המשחק העסקים כרגיל: המגה-סטור הומה יפנים, הפאבים מלאים אוהדים מקומיים. ללמדנו שאחרי ככלות הכל, היה זה עוד יום בהיסטוריה הארוכה של מנצ'סטר יונייטד.

2. למחרת, יום ראשון, ממשיכים התיירים לליברפול. בשנה שעברה היה זה "משחק העונה" שעצר את ליברפול בדרך לחידוש מניין תארי האליפות שלה, עם 4-4 נהדר, בחגיגת שערים שגם בניון השתתף בה. עוד מעט נחזור ליוסי, אבל קודם כל כמה מילים על הנכס העיקרי של ליברפול: הקהל שלה.

כמה פעמים שמעתם שמדובר באוהדים של "באש ובמים", כאלו שירעידו בשירת "יול נבר ווק אלוואן" את היציעים - גם אחרי תבוסה. ובכן, הקהל של ליברפול לא יישר השבוע קו עם המיתוס: במשחק מול פיורנטינה, במשחק ההדחה מליגת האלופות, נראו, לראשונה זה שנים, קרחות ביציעי אנפילד. גם השער שספגה הקבוצה בתוספת הזמן, מנע הפעם את שירת ההמנון ביציעים. למשחק מול ארסנל כבר הגיעו האוהדים בהמוניהם, דחפו את הקבוצה, וכמו בשיר של "כוורת": למדו מה זה סתם - ונעלבו. כבר מהדקה השמונים ומשהו ניתן היה לראות אוהדים בדרך החוצה מהאצטדיון, מחזה מקובל בכל מגרש אחר שאינו האצטדיון המפורסם ביותר באנגליה.

ואי אפשר לעזוב את אנפילד בלי מילה אחת על בניון. יוסי נראה די אומלל במשך רוב דקות המשחק: ג'רארד העצבני רצה כל הזמן את הכדור ברגליו, וההתקפה הלכה ימינה, רחוק מבניון. ובכל זאת, הקהל לא אוהב שמחליפים את בניון גם במשחקים שבהם אינו מצטיין. בניון אולי חייב לרפא בניטז את הקריירה האנגלית שלו, אבל האחרון משלם מחיר כבד בשריקות "בוז" ביציעים בכל פעם שהוא מוציא את בן-טיפוחיו.