הבזבוז של בג"ץ

התקפת שר האוצר יובל שטייניץ על בית המשפט העליון, מוצדקת. בנאומו בוועידת ישראל לעסקים של "גלובס", הסביר שטייניץ כי בשנים האחרונות גובר זרם פסקי דין שמשמעותם הוצאת מאות מיליוני שקלים ולעיתים מיליארדי שקלים מקופת המדינה.

בית המשפט העליון, בניגוד לממשלה, לא מתכנס לקבוע את מדיניות החלטותיו. כך הוא לפחות מבחינה פורמלית. אלא שבפועל קיימת מדיניות, והיא נקבעת בחדרי חדרים על-ידי שופטי העליון, והמנצח על ההחלטה הוא נשיא בית המשפט העליון.

נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, אשר ביסס את המדיניות המשפטית של בית המשפט, הטיף לאקטיביזם שיפוטי, דהיינו מעורבות יתירה של השופטים בהחלטות של הרשות המחוקקת והמבצעת. עיקרון הפרדת הרשויות נרמס ברגל גסה על-ידי שופטי העליון.

האקטיביזם השיפוטי אשר התבסס בישראל, תורגם לכוח לתקן חקיקה הנחשבת בעייתית בעיניו של בית המשפט. כך היה לאחרונה, עם החקיקה בעניין הקמת בית סוהר פרטי בישראל. בית המשפט, בהחלטה שערורייתית, ביטל את החקיקה אשר היתה פותרת את מצוקת הכליאה הקשה הקיימת בישראל.

תיקון "חקיקה בעייתית" נעשית על-ידי השופטים באמצעות איתור תכלית החקיקה. בפועל, השופטים קובעים את תכלית החקיקה כראות עיניהם. נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, הטמיע עיקרון זה בפסיקה וכך למעשה הוענק לשופטים כוח פוליטי רב.

יש גם מדיניות שיפוטית אחרת, אשר לצערנו אינה מקובלת בישראל, הרואה את השופטים כשליחים נאמנים וצייתנים של בית המחוקקים. בהתאם לשיטה זאת, שיקול-הדעת של השופטים מצומצם והם אינם מערבים את הערכים הפרטיים שלהם בתוך החוק. אילו היתה שיטה זאת מיושמת, לדוגמה, בפסק הדין בעניין בית-הסוהר הפרטי, הרי שבית-הסוהר כבר היה פועל בתפוקה מלאה לתועלת הציבור בכלל, והאסירים בפרט.

לעומת זאת - בית משפט בישראל רואה את עצמו, בדרך כלל, כגורם מעצב של נורמות חברתיות וכלכליות ומנסה ליישם את הערכים שלו באמצעות פרשנות מרחיבה של החקיקה ולעיתים בהתעלם מכוונתו הברורה של המחוקק. כאשר שופטים נותנים תוקף משפטי להשקפות הערכיות שלהם, ומבקשים להיות שותפים גם בהקצאת משאבים בחברה עשויה להיות לכך פגיעה מסוכנת בשלטון החוק ובדמוקרטיה.

השלכות תקציביות של פסקי דין

לפסיקה בנושא קונקרטי יכולים להיות השלכות רוחב וכן השפעה על המדיניות הכלכלית דבר העלול לפגוע בהשגת יעדי התקציב של הממשלה. בניגוד למחוקק המוגבל על-ידי מדיניות תקציב וכן הוראות חוק שונות, השופטים חופשיים מהגבלות אלו.

כך לדוגמה, סעיף 3ג לחוק-יסוד: משק המדינה, קובע כי הצעת חוק תקציבית לא תתקבל בכנסת אלא בקולותיהם של 50 חברי הכנסת לפחות. לשופטים אין הגבלות על הכרעות הפוגעות בתקציב המדינה.

לשופטים יש היום כוח לעצב מדיניות כלכלית וחברתית הנראית להם, זאת במקום מדיניות אשר קבע המחוקק. הבעיה היא שהשופטים בדרך כלל לא מבינים בכלכלה ובעסקים, ואם הם כן מבינים, אין להם הכלים הדרושים (מידע ונתונים אמפיריים וכד'), והם חסרי ראייה מערכתית של היבטי התקציב. בצדק טען שטייניץ כי "לשופטים אין ארנק, והם לא צריכים לדאוג מהיכן יבוא התקציב".

מחוקק עליון

הנשיא לשעבר השופט שמגר הסביר בפרשת מזרחי, כי אין לאפשר לבית המשפט להפוך לרביזור העליון של סדרי הכלכלה והמשק בכדי לבחון את תבונתה של המדיניות הכלכלית של הממשלה. שמגר טען כי אין כוונה לכך שבמסגרת הפיקוח החוקתי יארגן בית המשפט מחדש את ההסדרים הכלכליים, בצורה הנראית לו צודקת יותר או נבונה יותר.

במקום ליישם את החוק השופטים בוחנים את תכליתו. בהתאם לשיטת הנשיא ברק, תפקידו של השופט לבחון את סבירותם של החוקים, לבצע "איזונים ערכיים" ובכלל זה להגשים את "האינטרס הציבורי" ולקבוע את "ערכי החברה". נראה כי הבעיה המרכזית היא שכלל לא ברור כיצד מבצעים "איזונים ערכיים" והאם בית המשפט יכול להגשים את ו"האינטרס הציבורי" (מונח סתום כשלעצמו).

התופעה שבה בית המשפט מכריע בשאלות ערכיות ופוליטיות, ובמיוחד בסוגיות שיש להן השלכות תקציביות, פסולה עקרונית ומסוכנת מבחינה מעשית. היות ושופטי בית המשפט העליון לא צפויים לרסן את עצמם וליזום הגבלות על סמכותם, ראוי לשקול להטיל עליהם הגבלות באמצעות חקיקה, ובפרט בנושאים תקציביים.

1. הכותב הוא ד"ר למשפטים, עו"ד למיסוי ישראלי ובינלאומי ומרצה בבתי-הספר למשפטים ולמנהל עסקים במסלול האקדמי, המכללה למינהל.
2. ניתן לפנות אליו במייל: avinov@bezeqint.net