לכו חפשו את הנכסים הרעילים

דוחות הרבעון השלישי של חמשת הבנקים הגדולים הגיעו הפעם לשיא: 844 עמודים בסך הכל המצטבר (השיאן הוא דיסקונט עם 192 עמודים), חבילה עבת כרס שאפילו חובבי הז'אנר מסוגנו, מתקשים לעיתים לצלוח. וכשמגיעים לדוחות הכספיים של הבנקים קשה ליישם את העצה הטובה של סולן להקת R.E.M. השמש בשמיים נסתרת מהעין, וגם מצפן לא יוכל לעזור לנו כאן.

ברמה העקרונית, הדוחות צריכים להיות המצפן עבור הקורא הרוצה להבין מה קורה בבנקים ולהעריך מה יקרה בהם. בפועל, זה פשוט לא ישים. הבעיה אינה חוסר מידע, להיפך, בדוחות הכספיים יש יותר מדי נתונים, אבל פחות מדי מידע רלוונטי. הבנקים מציפים את הקורא בהררי מידע מיותר שלא תורם דבר, בעוד מידע חשוב ורב ערך נחבא אי שם בפאתי הדוח, ולעיתים אינו מופיע כלל.

אחת הבעיות היא המנהג המגונה להתעלם מביצועי הרבעון ולהתייחס רק לנתונים מתחילת השנה. רציתם לדעת כמה MBS מחק בנק הפועלים ברבעון השלישי? לדעת הבנק זה מידע מיותר. הפועלים יספר לכם רק כמה הוא מחק מתחילת 2009, ואם תרצו לדעת מה קרה ברבעון השלישי לבדו נא התכבדו, גשו לדוחות הרבעון השני, והפחיתו את המספרים (התשובה הנכונה, אגב, היא 46 מיליון שקל).

ניקח למשל את הייעוץ הפנסיוני. תחום פעילות מהותי מבחינה ציבורית ורגולטורית שעומד במרכזו של ויכוח קשה בין הבנקים לאגף שוק ההון באוצר. כמה ייעץ כל בנק? שאלה מצוינת. דיסקונט והבינלאומי נוהגים בשקיפות מלאה ומפרטים את היקף הנכסים המיועץ, ואת מספר הלקוחות להם נתנו ייעוץ. בנק הפועלים החל לדווח על נכסים מיועצים ברבעון הנוכחי. בלאומי ובמזרחי טפחות - יוק.

רוצים להשוות? חשבו בעצמכם

אין הצדקה אמיתית להשמטה הזו. בנק לאומי הרי מתגאה בפעילות ייעוץ מוצלחת, אז מדוע לא יפרט לכמה ייעץ? מזרחי טפחות היה הבנק הראשון שהחל לייעץ לפני שנתיים ויותר. מדוע אם כך לא מוצא לנכון אלי יונס, המנכ"ל, לחשוף את נתוני הבנק? האם הם עד כדי כך מביכים שאין מקום לדווח עליהם?

בעיה אחרת היא חוסר האחידות. ניקח למשל את ההפרשות לחובות מסופקים, נתון מפתח לכל הדעות. כל הבנקים מדווחים על שיעור ההפרשה מתיק האשראי, ומוסיפים לעיתים נתון לגבי שיעור ההפרשה הספציפית. בנק הפועלים מדווח רק על שיעור ההפרשה הספציפית. למה? כי לדעת הבנק ההפרשה הספציפית משקפת טוב יותר את מצבו. אם מישהו רוצה להשוות בין הפועלים לבין שאר הבנקים, ילך ויחשב בעצמו את הנתון.

חוסר האחידות באה לידי ביטוי קיצוני בהגדרות המגזרים. קחו לדוגמה את הגדרת מגזרי משקי הבית והבנקאות הפרטית בבנק הפועלים. מוקש שמפיל באופן קבוע אנליסטים שמנסים לנתח דוחות, וגורם לעיתונאים לצאת בכותרות מצחיקות כמו "הרווח של בנק הפועלים ממשקי הבית ירד ל-139 מיליון שקל".

כל בנק סופר אחרת

משקי בית ובנקאות פרטית הם מגזרים קמעונאים משלימים, שיוך הלקוח למגזר ספציפי נגזר מעושרו. הבעיה מתחילה כשכל בנק קובע לעצמו נקודת חיתוך אחרת. במרבית הבנקים לקוחות בנקאות פרטית הם לקוחות עתירי נכסים. בבנק לאומי, למשל, נדרש עושר של מעל מיליון דולר, בבינלאומי אלו לקוחות עם תיק השקעות של מעל חצי מיליון שקל.

לבנק הפועלים הגדרה ייחודית. החיתוך בין משקי בית לבנקאות פרטית עובר בקו של הכנסה נטו של 7,500 שקל, או תיק השקעות בסך 75 אלף שקל. חלק מהלקוחות המסווגים בהפועלים כבנקאות פרטית היו ללא ספק נחשבים בבנקים אחרים כמשקי בית. אגב, בהפועלים שומרים על שקיפות מלאה, הגדרת המגזרים מופיעה שחור על גבי לבן בעמוד 299 בדוח השנתי. ומי שלא מכיר את ההגדרה? מסתכן בניתוח שגוי לחלוטין לגבי הכנסות משקי הבית של הבנק.