אורלב תפס כותרת

"טרם נתקלתי בסירוב גורף שכזה של מוזמנים להופיע בוועדה בכנסת להסביר את כישלון קמפיין העלייה למונדיאל... כישלון נבחרת הכדורגל הלאומית מהדהד ומאכזב, ולכן אני רוצה לדעת באיזה צעדים ינקטו כדי להצליח בעתיד". (חה"כ זבולון אורלב, יו"ר ועדת החינוך של הכנסת).

ובכן חברים יקרים, מתברר שלא צריך מאמן זר, שחקנים זרים, התאחדות זרה או קהל זר. השבוע נמצא המזור לכל חוליי הכדורגל הישראלי: רק תנו לזבולון אורלב את הכוח - והוא כבר יטפל בהם, במשתמטים הללו שסירבו להופיע בפני ועדת החינוך ולספק הסברים טובים על הכישלון בהעפלה למונדיאל וכן לא הציעו תוכניות כיצד נעפיל למונדיאל הבא. האמת? חוצפה.

בפעם האחרונה שבה רציתי לצפות במשחק של נבחרת ישראל, נסעתי לי ברכבת הקלה ממרכז תל אביב לכיוון האצטדיון הלאומי בר"ג. עוד לפני המשחק אירח אותי היכל הכדורגל המפואר במתחם הבילויים שלו, שבו פצחה אשתי במסע קניות וילדיי השתעשעו להם באזור המשחקים החדיש שבפאתיו. "להתראות מותק", אמרתי לאישה, מותיר אותה עם הבנות במסעדה שבה ישבנו לפני המשחק "אני והג'וניור בפנים".

"נראה לך שאוותר?" תמהה האישה, ואכן - מיד כשסיימנו את הבידוק הביטחוני, בידי כוח הסדרנים המאומן והמיומן שמימנה מדינת ישראל כדי לטפל בבעיית האלימות במגרשים, וצעדנו אל תוך היכל הכדורגל המפואר שהקימה לכבודנו המדינה, התברר לי שהיא צדקה: כמעט כל חברותיה, על בעליהן וטפן, הגיעו כדי ליהנות מהבילוי המשפחתי. זמר כלשהו הופיע על הבמה הניידת שבמרכז האצטדיון, שלמה ארצי שמו, כמדומני. ועוד לפני שהתחיל המשחק צחקנו כולנו מא' הכסיל, שבחר להגיע למקום ברכבו הפרטי. "השתגעת?", אמרנו לו, "להגיע ברכב פרטי מאז שהאנדרגראונד מביאה אותך ממרכז תל אביב לר"ג בפחות מעשר דקות?".

חבל רק שנבחרת ישראל, אוי לאותה בושה, לא סיפקה את הסחורה והחמיצה עוד עלייה למונדיאל. צקצקנו בלשוננו: עם כזאת השקעה ותמיכה מטעם המדינה, יש לחוצפנים האלה עוד צידוק להציג יכולת שכזאת? מזל שהרכבת תביא אותנו הביתה בתוך כמה דקות - לפחות הילדים יוכלו לשכב לישון בזמן לפני יום לימודים ארוך, עם מורים מקצועיים מעולים ועם הפסקת צהריים בקפיטריה, הכל תודות לוועדת החינוך של הכנסת וליו"ר שלה, זבולון אורלב ירום הודו.

אפס השקעה, אפס תוצאות

אין לי שום דבר טוב במיוחד לומר על ההתאחדות לכדורגל ועל העומדים בראשה. אבל הזימון הפופוליסטי לשימוע בפני ועדת החינוך של הכנסת, הצליח לגרום לי לעבור - ולו ליום אחד - לצד של ההתאחדות לכדורגל. חתיכת חוצפה יש למדינת ישראל: את האחריות למצבם הנוראי של מרבית מתקני הכדורגל במדינה היא הטילה על הרשויות המקומיות (אלה שלחלקן אין די כסף כדי לשלם משכורות בזמן לעובדיהן), את האחריות לסדר ולשיטור היא הפילה על קבוצות הכדורגל: גופים גירעוניים שממומנים בכסף פרטי ונאלצים לשלם "קנס" מופרז למשטרת ישראל עבור שיטור גרוע במגרשים (שאלו את אוהדי בית"ר שנדחסו באיומי אלות לאוטובוסים, או את אוהדי הפועל ת"א שהוכו בירושלים). ההשקעה בכדורגל הישראלי מצד מדינת ישראל שואפת לאפס. סך כל התמיכה בו שווה בערך למשכורת שנתית לנהג של שר בלי תיק. אבל רק תן להם להריח כותרת טובה, תן להם לחקור, להשמיץ ולהמליץ - והם כבר יעמדו בתור, הח"כים שלנו.

באמת שאין לי שום דבר אישי נגד זבולון אורלב, אבל אני מודה שאלמלא עסק לרגע אחד בנושא הכדורגל, יתכן מאוד שאפילו אדם כמוני ש"קורא עיתונים" לא היה זוכר שהוא יו"ר ועדת החינוך של הכנסת.

שלא יתקבל כאן רושם לא נכון: הכדורגל הישראלי הוא מוזנח וחסר עתיד. הכישלון להעפיל למונדיאל ראוי בהחלט שייבדק ותהליכי קבלת ההחלטות בהתאחדות לכדורגל מוכרחים לעבור רפורמה דחופה. אבל אני סבור שכנסת ישראל אינה המקום שיכול, צריך וראוי להטיף מוסר לעסקני ומאמני הכדורגל. מי שגר בבית זכוכית מוטב שלא יזרוק אבנים, גורסת אימרה ישנה. ומוטב היה שאורלב וחבריו היו מפנימים אותה רגע לפני שהם מרימים את האבן.

הכדורגל הישראלי חולה, ממש כמו מדינת ישראל עצמה, ומי שחושב שפוליטיקאים גדולים יצליחו לרפא את אשר קלקלו פוליטיקאים קטנים, מבטיח שלא נעפיל גם למונדיאל 2050, לתפארת מדינת ישראל.