מלאות שנה לתחילת מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, הוא הזדמנות טובה לקבל מבט על הצד השני. הסרט התיעודי "כשיום שבת הגיע", שיוקרן הערב בערוץ יס דוקו, מספק מבט שכזה.
תחילתו של הסרט קצת מטעה ונותנת תחושה שמדובר בסרט חד-צדדי, כזה שמתעלם לחלוטין מסבלות הצד הישראלי והסיבות שהובילו את ממשלת ישראל להתחיל במבצע. זה לא שבהמשכו הוא הופך למוצר שמחלקת ההסברה של משרד החוץ הישראלי הייתה שמחה להפיץ, אבל הוא מגיע גם לשדרות ונותן זמן רב יחסית לקצין ישראלי צעיר לספק תעמולה ישראלית בערבית אודות מניעי הפעילות.
בנוסף, את הצד הפלסטיני מייצגים לא רק אמהות בוכות ומלומדים שמצוידים באנגלית רהוטה ועמדות מתונות, אלא גם ובעיקר פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי חמושים ומתלהמים.
המוצר שמתקבל דומה למה שאנו רואים בתקשורת הישראלית, אבל הפוך. קרי, ניתנת זכות הדיבור לשני הצדדים, אבל רוב תמונות הסבל והסימפטיה נתונות לתושבי עזה.
וכך אנו מקבלים את סיפורה של עופרת יצוקה, שהיא לא רק הטילים שנורו לעבר ישראל במשך תשע שנים אלא גם של תעשיית המנהרות הפלסטינית, שנועדה לפרוץ את הסגר הישראלי ולהבריח, קצת נוח לשכוח, לא רק נשק, אלא גם תרופות ומזון שחסרים ברצועה עקב הסגר הישראלי.
כך אנו עדים גם ללא מעט מראות קשים של ילדים הרוגים. אפשר וראוי להזכיר למה ישראל נדרשה למבצע וגם את המצב הלא פשוט שצה"ל נדרש לו, להילחם בתוך אוכלוסייה אזרחית, מציאות שאותה חמאס לא ניסה להקל אלא לנצל.
במהלך הסרט זכות הדיבור ניתנת לאזרח פלסטיני, שמתלונן בפני המצלמה על ההרס הנורא. הוא מסתובב במקום שפעם היה ביתו וזועק: "למה היהודים הרסו פה? למה הם מעוללים לנו את זה? הם פשוט רוצים לשפוך את דמנו. למה היהודים באו אל בתינו?".
הצהרות אלו, לצד היותן מייצגות כאב וכמובן גם תעמולה, מזכירות את אחד מיסודות הסכסוך הישראלי: היעדר היכולת לראות את סבלות הצד האחר. הצד הישראלי עיוור כמעט לגמרי לכאבו של הצד הפלסטיני והאחרון חוטא בעיוורון מוחלט בנוגע לסבלו של הצד הישראלי, אם לא ממש בשמחה לאיד. אולי בכך לפחות יצליחו התמונות הקשות בסרט לייצר תמונת מראה של סבל שבה יש רק מפסידים. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
