גוגול וורלד

ניקולאי ואסילייביץ' גוגול מת בפברואר 1852. יותר מ-150 שנה אחרי, אפשר להתרווח בכורסה, למתוח את שתי הרגליים על ההדום, להצית סיגריה ולהירגע: הרבה לא השתנה מאז. למעשה, אם צריך לנחש, גם בעוד 150 שנה, כשיועלה עיבוד מעודכן ל"החוטם" פרי עטו של גוגול, הוא יפיץ ניחוחות אקטואליים. כאלה הם כותבים שידעו ללכוד את הנצח, את נפש האדם האלמותית. ובכל זאת, גם ב-150 השנים הללו או הבאות, הרי שיש להודות כי העיתוי הנוכחי להעלאת המחזה, לא יכול היה להיות מוצלח יותר.

גיבורו הוא קובליוב (אייל רדושיצקי), פקיד רודף שררה בסנט-פטרבורג של המאה ה-19, המרים את אפו על-פני הסובבים אותו, ונוהג בכולם משל היו משרתיו. לילה אחד מאבד קובליוב את אפו, ועמו גם את הגדרתו העצמית המדושנת, ומכאן הוא יוצא במרדף בלתי-צפוי אחר האף, שמצדו הופך לישות עצמאית המתרוצצת ברחבי העיר ונהנית משלל כיבודים במקומו.

עכשיו, קראו לגיבור ארקדי גאידמק או אולי לב לבייב, הציבו אותו בדמדומי העשור הפותח את המאה ה-21, קצת יותר משנה לאחר פרוץ המשבר הכלכלי ששלח את העולם כולו לחשבון נפש מעמיק, והרי לכם עיתוי מושלם להצגה. את הכרכרה והסוסים אמנם החליפו, ברבות השנים, המטוסים הפרטיים ומכוניות השרד המרווחות, הבית בסנט-פטרבורג פינה מקום לאחוזות מפנקות בלונדון או בקיסריה, וגם במקום משרתים יש היום עוזרים אישיים. אבל הבסיס אותו בסיס. הגביר המורם מן העם מוצא עצמו פתאום ללא חוטמו, חסר אונים אל מול בעלי האג"ח, מול התקשורת המתריסה ומול הבנקים שמאיימים לעקל את ממונו.

אמנם, אינני תופס את לבייב כאדם שחצן, קר ומנוכר, כמו הפקיד קובליוב - אנחנו לא מכירים באופן אישי. אבל בעת הצפייה בקובליוב, ההופך בן-לילה ממי שמתקבל בכבוד של מלכים אצל הגלב, למי שעומד לקלס במערכת העיתון העירונית, לא יכולתי שלא להיזכר בלבייב יוצא מאולמה של השופטת ורדה אלשייך בתחילת החודש, בתום דיון בהסדר החוב של אפריקה ישראל, כשאדם המסוכסך עמו מטיח בו קללות קשות מטווח אפס ולעיני המצלמות. כך חולפת לה תהילת עולם.

הקרדיט לעיתוי המנצח הוא לקבוצת צעירי הבימה בראשות שי פיטובסקי, שגם ביים. הוא עשה זאת בשכל רב. לכאורה הבמה מינימליסטית, אבל לא מרגישים בכך. כל העת מתרוצצים עליה השחקנים באנרגטיות ומחליפים דמויות, כשהמשתנה הקבוע היחיד הוא קובליוב נטול החוטם. השימוש באביזרים לבניית התפאורה הדינמית אפקטיבי ביותר - קופסאות שבונות בכל פעם קומפוזיציות חדשות - וכמוהו גם הבחירה בלבוש השחקנים. ביגוד ניטרלי, שמקל על העין להתרגל, ולקבל את המעבר של שחקן מדמות לדמות בטבעיות.

הצבע היחיד שבולט הוא צבעם הכחול של החוטמים של כולם. לא תרגיל מתוחכם מדי, אבל עושה את העבודה.

לסיכום, "החוטם" של קבוצת צעירי הבימה היא הצגה משעשעת ומהנה למדי, המבוצעת בחוסר הליטוש החינני המתבקש משחקנים בראשית דרכם. מי שמתבלטים במיוחד הם באופן טבעי השחקנים היותר קומיים - הראל מורד בעל המימיקה המצוינת כעיתונאי וכרופא, לאה גלפנשטיין בעלת הצחוק המתגלגל כנערתו של מפקח המשטרה, ומעל כולם, נעמה ארמון שמפגינה ג'סטות צ'פליניות בתפקיד המשרת איוון.

לשיאה מגיעה ההצגה בדיאלוג בין איוון לבין אדונו קובליוב, שמבקש ממנו את חוטמו שלו, ואף מוכן לשלם תמורתו ביד נדיבה. לעסקה הזו איוון אינו מסכים. יש דברים שאפילו אתה, כבוד הגביר, לא יכול לקנות. גם בעוד 150 שנה זה יהיה נכון. *

"החוטם", מאת: רפאל מילוא עמר, על-פי סיפורו של ניקולאי ואסילייביץ' גוגול, בימוי: שי פיטובסקי, תיאטרון הבימה