שטייניץ, לטיפולך: סיכום 10 פסקי הדין הכלכליים הבולטים ב-2009

לא מעט עניינים כלכליים מורכבים הונחו לפתחו של ביהמ"ש העליון בשנה החולפת: מההכרה בהוצאות השגחה על ילדים ועד ביטול הפרטת בתי הסוהר, מסאגת השווי ההוגן של מניות ועד סאגת ישראל פרי בתיק הפנסיה הגרמנית

את תשומת-הלב גונב, דרך קבע, מדור בג"ץ. העתירות הציבוריות, הפרובוקטיביות, המתוקשרות, משתלטות על מרבית סדר היום הציבורי בכיסוי עבודתו של בית המשפט העליון. אחרי הבג"צים מגיע תורם של הערעורים הפליליים. האם קוצר עונשו של פלוני, האם הוגדרו מחדש הקריטריונים לעבירה כלשהי - גם אלה נושאים שהתקשורת נוהגת לדווח עליהם, במסגרת סיקור ערכאת השיפוט הבכירה.

אבל במציאות, סך עבודתו הבג"צית והפלילית של בית המשפט העליון כמעט בטלה בשישים מול הנפח העיקרי של עבודתו - פסיקה בעניינים אזרחיים, כלכליים ברוב המקרים. הערעורים האזרחיים תופסים את רוב תשומת-הלב השיפוטית, וגם את מרבית המקום במדפי הארכיב, מהטעם הפשוט שסיכומי עורכי הדין בתיקים הללו נראים לא פעם כחוברות עבות-כרס.

לא רק התיקים האזרחיים הללו מניבים כמובן פסיקה בעלת משמעות כלכלית רחבה: לדוגמה, פסק הדין הכלכלי החשוב ביותר בשנת 2009 נולד בכלל מתוך עתירה בג"צית - העתירה נגד הקמת בית הסוהר הפרטי, שהניבה פסיקה העוסקת בגבולות ההפרטה. גם הערעור הפלילי בעניינו של עו"ד ישראל פרי הוא רק לכאורה עניין פלילי; בעצם, זהו פסק דין העוסק בניתוח מהלכים כלכליים, ביטוחיים ומימוניים סבוכים.

לא מעט עניינים כלכליים מורכבים הונחו לפתחו של בית המשפט העליון בשנה החולפת. חלק מאותם עניינים שכבו בערכאה הגבוהה שנים אחדות, ופסק הדין בהם ניתן השנה. חלק מהעניינים הללו, כמו הדיון הנוסף הצפוי בעניינו של פרי, והמהלכים לביטול פסק דינו של העליון בנושא ניכוי הוצאות מטפלת כהוצאה מוכרת, ישובו ויעסיקו אותנו גם ב-2010. אך לעת עתה, להלן 10 פסקי הדין הכלכליים הבולטים מבית מדרשו של בית המשפט העליון בשנה החולפת, בסדר אקראי.

1. אזיקים למדיניות ההפרטה

פסק הדין הכלכלי הבולט - ביטול הפרטת בתי הסוהר

לא כל יום, גם לא בכל שנה, זוכה פסק דין בג"צי, שעניינו ריבו של האזרח עם הרשות הציבורית, לתואר פסק הדין הכלכלי הבולט של השנה. אלא שהשנה, פסק הדין שביטל את החוק המאפשר הקמת בתי סוהר פרטיים בישראל, ראוי להגדרה הזו. זהו פסק דין חדשני ופורץ דרך גם במונחים בינלאומיים, במובן של דיון משפטי שיטתי בשאלת ההפרטה, ובקביעת גבולות למדיניות זו.

חטיבת זכויות האדם במכללה האקדמית למשפטים ברמת-גן עתרה עוד ב-2005 נגד הקמת בית הסוהר הפרטי הראשון בבאר-שבע, בטענה כי ההפרטה הזו כוללת העברת סמכויות כפייה נוקשות מידי המדינה לידיים פרטיות, באופן הפוגע בזכות החוקתית לכבוד האדם. המדינה ביקשה להמשיך בתהליך מתן ההיתר והקמת בית הסוהר בעוד העתירה מתבררת, והתנגדה להוצאת צו ביניים שיקפיא את התהליך.

אולם עיקר פסק הדין נעוץ בשימת גבולות למגמה שבה השלטון המרכזי מתפרק מסמכויותיו הגרעיניות, ומעביר את סמכויות הביצוע לידיים פרטיות. שאלת ההשלכות הרחבות של פסק הדין על מדיניות ההפרטה בכלל נותרת סמויה בפסק הדין. השופטת דורית ביניש התעקשה לדבוק בניתוח פרטני של אופן הפעולה הצפוי של בית הסוהר, והדגישה שוב ושוב כי לפסק הדין זה אין תחולה ישירה על נושאים אחרים שבהם מופעלת מדיניות הפרטה.

אבל לפסק הדין הזה יש ויש השפעה מרחיקת לכת, הרבה מעבר לנושא הנדון בו. די לראות את התפרצותו של שר האוצר יובל שטייניץ בשבועות האחרונים לעבר שופטי העליון, כדי להבין מה רחבה השפעתו. "הפעלת כוח מרות שלטוני בידי זכיין פרטי כלפי אסירים איננה זוכה לאמון ולהסכמה חברתית רחבה, כפי שמהותה מחייבת", ציינה השופטת אילה פרוקצ'יה. גם זו דרך לצפות את משמעותו של פסק הדין: הפרטות שאינן נהנות מהסכמה ציבורית רחבה, עשויות להישקל פעם נוספת, במשקפיים שיפוטיים, האם אין מדובר בפגיעה בלתי מידתית בזכות אדם.

(בג"ץ 2605/05 חטיבת זכויות האדם נ' שר האוצר)

2. השווי הריאלי של מניות

כיצד ייקבע השווי הריאלי של מניות חברה? האם לפי היוון תזרים המזומנים, או לפי שווי השוק שלהן? אתמול, רגע לפני סיום השנה, הכריע בית המשפט העליון בסוגיה המפלחת את הקהילה העסקית זה תקופה ארוכה. השופט יורם דנציגר הכריע בדעת רוב בתמיכת אליקים רובינשטיין, על פני דעת המיעוט של אליעזר ריבלין, כי שיטת היוון תזרים המזומנים עדיפה. ובא לציון גואל.

ההכרעה התבקשה במסגרת בקשתו של דן עצמון לאשר תובענה ייצוגית נגד בנק הפועלים, בטענה כי התמורה שהציע הבנק בהצעת רכש מטעמו לרכישת בנק משכן היתה בלתי הוגנת. עצמון היה מבעלי המניות במשכן, שלא הסכימו להצעת הרכש של הבנק, ואולם מאחר שאחוז המסרבים היה מזערי, נרכשו מניותיו ברכישה כפויה. בקשתו לראות בתביעתו כתובענה ייצוגית נדחתה בבית המשפט המחוזי, וגם העליון - שקבע כי שווי המניות בהצעת הרכש של הבנק היה הוגן וסביר - דחה את ערעורו.

את הגישה החישובית שננקטה בסופו של דבר, שאב דנציגר מבית המשפט של דלאוור, שלפיה שווי המניות ייקבע לפי ה"שווי הפנימי" של החברה, בלא קשר למצב מחירי השוק של מניותיה. "כעניין של פרשנות חוק תכליתית", קבע דנציגר, "קשה לקרוא את המונח 'שווי שוק' במרבית המקרים כשווי שוק גרידא". לשיטתו, עדיפה שיטת DCF להערכת שווי החברה, מאחר ש"זו השיטה המקובלת על קהיליית המימון להערכת חברות", שלפיה שווי המניות מוערך על-פי תזרים המזומנים המהוון של נכסיה ושל הזדמנויות ההשקעה שלה. וריבלין? הוא נותר בדעתו כי "שיטת השוק עדיפה - על אף חסרונותיה".

(ע"א 10406/06 דן עצמון נ' בנק הפועלים, 28.12.2009)

3. לא מגבילים את הממונה

שאלת המיזוג בין שתי חברות ענק במשק - yes ובזק, עמדה במוקד אחד מפסקי הדין החשובים שניתנו בשנים האחרונות בנושא הגבלים עסקיים. המיזוג בין שתי החברות הובא להכרעתה של הממונה על הגבלים עסקיים - ואולם היא החליטה שלא לאשר את המיזוג. על כך עירערה בזק לבית הדין להגבלים עסקיים - מותב שיפוטי ייחודי הפועל במסגרת בית המשפט המחוזי בירושלים, ומשלב מומחים בתחום שאינם שופטים.

בית הדין להגבלים עסקיים קבע, בניגוד לקביעת הממונה על ההגבלים, כי המיזוג בין שתי החברות איננו פוגע בתחרות - אך לצד זאת הוא קבע שורה של סייגים והגבלות שיחולו על המיזוג. השופטת אסתר חיות, בהסכמת חבריה להרכב אליעזר ריבלין ואליקים רובינשטיין, החליטה לקבל את ערעורה של הממונה על ההגבלים ולהשיב את קביעתה כי המיזוג פוגע בתחרות ואין לאשרו, ובמקביל דחתה את ערעורם של יורוקום ובזק על פסיקת בית הדין להגבלים עסקיים.

חיות קבעה כי החשש לפגיעה בתחרות עקב מיזוג קונגלומרטי דוגמת המיזוג בין yes לבזק, נובע מהחשש מפגיעה בתחרות פוטנציאלית. הממונה על ההגבלים טענה כי תיגרם פגיעה עתידית בתחרות אם יאושר המיזוג, בשל ההסתברות הגבוהה שללא המיזוג תיכנס בזק לשוק התשתית ולשוק התוכן בטלוויזיה הרב-ערוצית, מה שישפר את התחרות בענף. ואכן - החלטתה של בזק לקדם את רשת NGN שלה, שניתן להפעיל באמצעותה גם תשתית טלוויזיה בטכנולוגיית IPTV, מוכיחה את שצפו השופטים בפסק דינם.

(ע"א 2082/09 יורוקום נ' בזק, 20.8.2009)

4. מעון יום כהוצאה מוכרת

זה כנראה היה יום חג בבית המשפט העליון: לא כל יום מזדמנת לשופטים אפשרות להיטיב עם הציבור בפסק דין חברתי מהמדרגה הראשונה, וזאת - על-פי הפרמטרים המקובלים אצל השופטים - בפסק דין בלתי אקטיביסטי, תוך מתן פרשנות מתונה ומתבקשת לסעיף הניכויים המותרים בפקודת מס הכנסה, ואפילו ללא צורך להפוך את התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי.

עורכת הדין ורד פרי, אם לשניים, ביקשה לנכות מהכנסתה החייבת במס את הוצאותיה על מעון יום ומועדונית לילדיה בשנים 1999-2001. לטענתה, בלא הוצאה זו לא היתה יכולה לעבוד ולהשיג הכנסה, ומכאן שמדובר בהוצאה לצורך ייצור הכנסה. השופט אליעזר ריבלין ניתח בפסק דינו את שאלת ההוצאה בייצור הכנסה - והגיע למסקנה שהוצאות ההשגחה על הילדים אכן היו נחסכות, אלמלא היתה האם צריכה לצאת לעבודה. בהמשך הוא בירר את השאלה האם ההוצאות הללו היו מיועדות לשם כך בלבד - והגיע למסקנה שניתן להפריד את התועלת הנוספת שהושגה כתוצאה מההשגחה - העשרה וחינוך - מזו שהושגה מעצם ההשגחה על הילדים, ובנוסף קבע כי הסדר נקודות הזיכוי לאם עובדת איננו שולל אפשרות לנכות את הוצאות ההשגחה מההכנסה החייבת במס.

פסק דינו של בית המשפט העליון חולל מהומה, מאחר שמשמעותו היתה אובדן הכנסות למדינה ממסים בהיקף של מיליארדי שקלים. בסופו של דבר בוטל ההסדר ביוזמת משרד האוצר, והכנסת אישרה הסדר חלופי שיוסיף נקודת זיכוי אחת לאשה עובדת, החל מ-2012. משמעות ההטבה הכספית - תוספת של 200 שקל למשכורת האשה העובדת. מהפכת פרי נגנזה.

(ע"א 4243/08 פקיד שומה גוש דן נ' ורד פרי, 30.4.2009)

5. הגבול בין גניבה למירמה

כה רבות דובר על פסק הדין של בית המשפט העליון בעניינו של עו"ד ישראל פרי, בפרשת כספי הפנסיה הגרמנית, עד שהמהות המשפטית של הפרשה כמעט נשכחה. פרי הורשע בשורת עבירות, ובהן גניבה, קבלת דבר במירמה, עבירות ביטוח ושיבוש מהלכי משפט, ובחודש פברואר השנה דחה העליון פה-אחד את ערעורו.

קשה להתעלם מהעובדה שהשופט שכתב את פסק הדין בערעור הוא השופט אדמונד לוי. אף שמדובר בערעור פלילי - ומומחיותו של לוי נעוצה בתחום הפלילי - הרי שהנושאים המהותיים הנדונים בפסק הדין עוסקים בשאלות כלכליות מורכבות של מימון ושל ביטוח, שאינם עיקר מומחיותו של השופט. בשל כך לא היסס לוי לקבוע כי "פרי ניהל את המשא-ומתן לקביעת תנאי ההלוואה ופרמיות הביטוח עם עצמו, שהרי היה גם הבעלים של כל החברות".

דווקא השופט ריבלין, בהחלטתו לאפשר דיון נוסף בהרכב מורחב, פותח פתח להבנה אחרת של המהות הכלכלית של ההסכים בין פרי ולקוחותיו בתוכנית הפנסיה: "הפרשה הנדונה מחדדת אי-בהירות הקיימת בנוגע להבחנה בין עבירת הגניבה לבין עבירת קבלת דבר במירמה", כתב, "אין חולק כי פוליסת הביטוח נועדה לבטח סיכון של פרי ולא של לקוחותיו". פסק הדין הצפוי בדיון הנוסף יככב מן הסתם ברשימת פסקי הדין הכלכליים הבולטים לשנת 2010.

(ע"פ 1784/08 ישראל פרי נ' מדינת ישראל, 5.2.2009; דנ"פ 2334/09 ישראל פרי נ' מדינת ישראל, 22.10.2009)

6. על מה מותר לדון בבוררות

לשאלה האם בתי המשפט מעודדים או אמורים לעודד את ציבור המתדיינים לפנות להליכים משפטיים אלטרנטיביים, יש יותר מתשובה אחת. צמרת מערכת המשפט שבה וטוענת כי היא מעודדת את הצדדים לפנות לבוררות, גישור, ושלל ההליכים החלופיים, במטרה להקל מעט מעומס התיקים הרובץ על בתי המשפט. אלא שבמבחן המציאות מתגלים מחסומים, סייגים ומכשולים שהשופטים מערימים מדי פעם על פנייה להליכים אלה.

בין הסתדרות המהנדסים לבין ההסתדרות הכללית התגלעה מחלוקת באשר למעמדם של המהנדסים כקבוצת מיעוט בתוך ההסתדרות. לטענת הסתדרות המהנדסים, הופרה באופן שיטתי חוקתה של ההסתדרות. ההליך המשפטי שהתנהל בפני מותב שיפוטי פנימי של ההסתדרות הוגדר כהליך בוררות. אלא שבבוררות לא ניתן להכריע בעניין שאיננו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים - והסדרים חוקתיים אינם נושא שניתן להתנות עליו בהסכם.

השופטת אילה פרוקצ'יה הסכימה: "מקום שמדובר בעניין חוקתי, גם הסכמת הצדדים להתדיין בבוררות לא תוכל להכשיר את הבוררות. עניינים בעלי אופי חוקתי מקומם להתברר בערכאה שיפוטית". בהמשך קבעה כי הגדרתו של נושא כלשהו כעניין חוקתי צריכה להיעשות בצמצום, כדי שרק נושאים שהם חוקתיים באופן מובהק יישארו מחוץ למסגרת הבוררות.

במקרה הנוכחי פסקו השופטים כי המחלוקת בין הצדדים איננה נוגעת לנושאים חוקתיים המצדיקים את ביטול פסק הבוררות, ודחו את הערעור. אלא שפסק הדין הזה, בצירוף הטיפול בפרשת הבוררות של אלי ארוך, הטילו קושי נוסף על הפיכת מסלול הבוררות לאלטרנטיבה אפקטיבית.

(רע"א 9048/05 הסתדרות המהנדסים נ' ההסתדרות הכללית, 20.10.2009)

7. מתי החברה היא האנשים שמאחוריה

קיבוץ משמר העמק ומדגריית רמת-יוחנן הם שניים מבעלי המניות בחברת "אפרוחי הצפון", שעו"ד טומי מנור מונה למפרק שלה. בעלי המניות הגישו תביעות חוב במסגרת הליכי פשיטת הרגל של החברה, ואולם על החלטתו של המפרק לדחיית החוב עד לאחר שהחברה תפרע את מלוא חובותיה לנושים חיצוניים, הם עירערו לבית המשפט. פסק הדין עסק בשאלת "הרמת מסך" בדיני חברות - דהיינו, בשאלה, מהם התנאים שבהם יוסר המעטה המפריד בין היישות המשפטית, היא החברה, לבין בעלי המניות העומדים מאחוריה, למשל בעת פירוק החברה ותביעות חוב.

המימון שהעמידו בעלי המניות לחברה הוגדר "מימון דק" - הון המניות עמד על 190 שקל בלבד - וזו היתה הסיבה להחלטת המפרק לדחות את החוב של החברה לבעלי המניות שלה. לדברי השופט אליקים רובינשטיין, לאחר התיקון בחוק החברות משנת 2005, מימון דק כשלעצמו איננו מהווה עילה לדחיית חוב כלפי בעלי המניות או להרמת מסך, ואולם הוא יהווה שיקול נכבד בין השיקולים לדחייה.

אלא ששתי השופטות האחרות, אילה פרוקצ'יה ועדנה ארבל, גרסו כי אין חובה להוסיף יסוד שלילי נוסף, כגון התנהגות שלא בתום-לב, לדרישת המימון הדק כתנאי לדחיית חוב או הרמת מסך. לדברי פרוקצ'יה, "סוגיית השעיית זכותו של בעל מניות בחברה לפירעון חובו מאת החברה, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את מלוא התחייבויותיה כלפי נושיה החיצוניים, היא בעלת משמעות משפטית מהותית בקביעת אמות המידה להתנהלותן של חברות". אף שנקבעה הלכה, חילוקי הדעות הותירו את המסר הציבורי מעורפל, וסביר שהנושא יעמוד בבסיס פסק דין עקרוני נוסף.

(ע"א 4263/04 משמר העמק נ' טומי מנור, 21.1.2009)

8. החוזים המחייבים את הרשות

חברת "בית הרכב" התקשרה בחוזה להפעלת חניון עם עיריית ירושלים, שבמסגרתו נקבע כי היא תשלם דמי שכירות מופחתים למשך כמה שנים. אלא שבהמשך טענה העירייה כי החוזה בטל מאחר שראש העיר לא חתם עליו, תוך הסתמכות על סעיף מפקודת העיריות.

השופטת מרים נאור קבעה כי אי קיום הדרישה הקבועה בסעיף, לחתימה של ראש העיר והגזבר על החוזה, איננו מבטל לחלוטין את תוקפו של החוזה. "אמנם החוזה הבלתי חוקי הוא בטל", כתבה נאור, "ואולם לעניין תוצאות הבטלות ניתן לרכך את התוצאות הקשות של הסעיף".

פסק הדין, שהתקבל בהסכמת השופטות עדנה ארבל ואסתר חיות, מהלך על התפר שבין דיני החוזים למשפט המינהלי - וקובע כי ה"בטלות היחסית" הקיימת במשפט המינהלי, חלה גם בדיני החוזים, ומשתלבת בשאלת ההשבה של הכספים לידי העירייה. אלא שהכרזה על היותו של החוזה בטל, היא רק תחילתו של הדיון בשאלה מה תהיה תוצאתו של הביטול הזה, קובעת נאור.

בית המשפט התייחס גם לעובדה שיש לעודד רשויות מינהליות לפעול באופן הגון. האינטרס הציבורי עניינו במניעת פגיעה חמורה בתקציב העירייה, כך שתהיה נטייה לתת לעירייה פטור מחובת השבה של כספים, שייגרעו מהקופה הציבורית. ואולם, טענה זו תתקבל רק אם ההוצאה הכספית תגרום לעירייה נזק כבד שממנו היא איננה יכולה להימנע. "אני רואה חשיבות עליונה", הוסיפה ארבל, "למנוע אפשרות שהעירייה כרשות מינהלית תעשה שימוש בפקודת העיריות באופן המקנה לה מעין חסינות מבין הצורך לכלכל את צעדיה ולשקול את התנהגותה".

(ע"א 6705/04 בית הרכב נ' עיריית ירושלים, 22.1.2009)

9. האם הרשות התעשרה שלא כדין

במשך שנים גובה עיריית ירושלים מהציבור "אגרת פינוי אשפה". גם קופת-חולים כללית שילמה את האגרה, ואולם בשלב מסוים החליטה שמאחר שהאגרה הזו כמוה כארנונה, הרי שהקופה פטורה מתשלומה, כשם שהיא פטורה מתשלום ארנונה. האם העירייה חייבת בהשבת כספי האגרה שגבתה מקופת-החולים לאורך השנים?

השופטת מרים נאור קבעה כי עצם גביית אגרת פינוי האשפה מקופת-החולים, על אף שהחוק פטר את הקופה מתשלום ארנונה, מהווה מס בלתי חוקי, המחייב השבת הכספים. מדובר גם בהתעשרות שלא כדין מצד העירייה, על-פי דיני עשיית עושר ולא במשפט.

"החובה להקפיד על מילוי החוק מוטלת על הרשות הציבורית מקבלת התשלום", קבעה נאור, "יותר משהיא מוטלת על הפרט המשלם". גם כאן, מאחר שמדובר ברשות ציבורית, היא עיריית ירושלים, נכנסים שיקולים מתחום המשפט המינהלי, ולא רק מתחום המשפט הפרטי. עקרון שלטון החוק הוא לדעת נאור שיקול המדיניות הדומיננטי שבעטיו אין לאפשר לעירייה גביית מסים בחוסר סמכות. נאור קובעת כי יש להשיב את הכסף לפי עילת עשיית עושר ולא במשפט, ולא "לדחוס" אותה לתוך העילה המוכרת של "טעות שבדין".

(ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, 20.8.2009)

10. חובות הבנק כלפי לקוחותיו

הקבלן דוד סדן מישכן את זכויותיו בקרקע לטובת בנק הפועלים, במסגרת הסדר משכנתא, במטרה לקבל אשראי לפרויקט בנייה בקרקע. ואולם כתב המשכנתא שעליו חתם קבע כי הקרקע עומדת כבטוחה גם להבטחת חובות אחרים, ולא רק אלה הנובעים מפרויקט הבנייה בקרקע. בסופו של דבר, בשל חובותיו של הקבלן, ביקש הבנק לממש את המשכנתא על דירה בפרויקט, שבה עבר הקבלן להתגורר עם בת זוגו.

השופט סלים ג'ובראן קבע בפסק דינו כי מאחר שכתב המשכנתא הוא חוזה בנקאי, יש לתת את הדעת למאפייניו המיוחדים. הבנק הוא הצד החזק בהסכם שבינו לבין הלקוח, ויש לו חובות אמון לציבור בכללותו. ועם זאת, גם בחוזים בנקאיים, אדם החותם על מסמך נחשב כמי שיודע את תוכנו של המסמך ומסכים לו.

פסק הדין מנתח בהרחבה את האופן שבו יש לנתח חוזים שבין בנקים ולקוחות, בהינתן מערכת היחסים המיוחדת ומאזן הכוחות הייחודי לסוג זה של יחסים בין חזק וחלש. "הפרשן של החוזה הבנקאי", כתב ג'ובראן, "צריך לקחת בחשבון את השלכות הרוחב של ההליך הפרשני על חיי המסחר והבנקאות". במקרה הזה, קבע ג'ובראן, לשון כתב המשכנתא היתה ברורה, וממנה עלה כי הבטוחה משמשת גם להבטחת חובות נוספים.

הדירה בפרויקט הבנוי שבה עבר הקבלן להתגורר הוגדרה גם היא חלק מהבטוחה, אלא שבשל זכויותיה בדירה של בת הזוג, הידועה בציבור של הקבלן, קבע בית המשפט כי יש להכריע במצב לפי דיני העסקאות הנוגדות, מול זכויות הבנק על הקרקע.

(ע"א 3352/07 בנק הפועלים נ' קריסטין הורש, 7.12.2009)