האב נפטר בגיל 104 וברגע האחרון הכניס את אחד הבנים לירושה. כמה הוא קיבל?

המנוח נפטר ביוני 2022 בהיותו אלמן, בגיל 104 שנה לערך. עיזבונו כולל בית בשווי של כ־20 מיליון שקל וסכום של כ־2.5 מיליון שקל בבנק. המנוח היה בעלים של מפעל טקסטיל מצליח עם שותפים אחרים. למנוח נולדו שני בנים ושניהם עבדו עימו במפעל: הבן ד' (התובע) והבן א' (הנתבע). לקראת סוף שנות השמונים של המאה הקודמת נקלע המפעל לקשיים. המנוח כעס על בנו ד' והאשים אותו בכך שהוא ניסה להשתלט על המפעל והביא לקריסתו.

המפעל נסגר בסוף שנות ה־80, אך המנוח נותר עם רכוש שהספיק לכלכלו בכבוד עד מותו, ואולם בניו ד' ו־א' נקלעו לקשיים כלכליים, נאלצו לעבוד קשה וחיו ברמת חיים נמוכה משמעותית מזו שהורגלו אליה בצעירותם. הבן ד' עובד כמאבטח בבית ספר ואילו הבן א' עבד כנהג מונית ונזקק לעזרה שוטפת מאביו, כ־4,000 שקל מדי חודש. המנוח חש כלפי בנו ד' טינה ואכזבה עמוקה ובין השניים היה נתק מתמשך של עשרות שנים.

משנת 1990 ואילך, ערך המנוח 6 צוואות שבהן נושל הבן ד' מהעיזבון לחלוטין. הרכוש חולק לבן א' ול־6 נכדיו: 2 ילדיו של א' ו־4 ילדיו של ד'.

באוקטובר 2018, בהיותו כבן 100 שנה ערך המנוח צוואה נוספת, ובה ציווה לחלק את רכושו בין שני בניו והנכדים: חצי מהבית ל־2 בניו (ד' ו־א') בחלקים שווים, לכל אחד מהם רבע. את החצי האחר של הבית ואת הכסף בבנק ציווה ל־6 נכדיו בחלקים שווים. התוצאה היא שכל אחד מבניו של המנוח יקבל כ־5 מיליון שקל וכל אחד מנכדיו יקבל כ־2 מיליון שקל. לצוואה זו התנגדו א' וילדיו בטענה כי המנוח היה זקן, סנילי המרותק לכיסא גלגלים שלא היה כשיר לחתום על הצוואה האחרונה.

השופט ליאור ברינגר דחה את טענות המתנגדים, תוך שהוא קובע כי המומחים והעדויות מלמדים כי המנוח היה כשיר ופעיל נהג לטוס לחו"ל לבדו לפגוש שם את חברתו, לקרוא כל יום עיתון, חתם בבנק על מסמכים מהותיים, חילק מתנות יקרות לנכדיו, עזר כספית משמעותית לבנו, פעל בהליך של "גילוי מרצון", הביא ארצה כסף שהיה מופקד בחשבונות בחו"ל ועוד.

"כיצד ייתכן שזקן סנילי, תשוש, אינו מזהה את בנו האהוב, טס לו לבדו לחו"ל לפגוש את חברתו? לא פעם אחת אלא באופן תדיר", תהה השופט.

משמעות הפסיקה: גם בגיל 100 אדם יכול להיות כשיר לחתום על צוואה ואף לערוך צוואה שונה מאלה שערך במשך כל חייו, וביהמ"ש יכבד את רצונו

מספר תיק: ת"ע 66974-12-22, 23888-11-22, 33881-08-23, 33917-08-23

מספר משקיעים במיזם רפואי הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה שבמסגרתה נטען לשורה ארוכה של מעשי תרמית ושל מצגי שווא שהציגו לכאורה יזמים עתירי ניסיון בתחום הרפואה בפניהם, ובעקבותיהם הם השקיעו סכומי כסף בלתי־מבוטלים במיזם טכנולוגי בתחום הרפואה הדיגיטלית - סכומים שירדו כולם לטמיון.

במסגרת התביעה הגישו המשקיעים דרישה לגילוי מסמכים. בין היתר הם ביקשו לעיין בתכתובות בין משרד עורכי הדין הזר של אחת מחברות המיזם לבין משרד עורכי הדין הזר של היזמים; וכן הם ביקשו לעיין בהסכמים בין חברות המיזם "לבין עצמן ולבין צדדים שלישיים".

בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את בקשת הגילוי אך דחה חשיפה של מסמכים שנערכו על־ידי עורכי הדין של חברות המיזם וכן תכתובות בין משרדי עורכי הדין הזרים של חברות המיזם ושל היזמים, שכן מדובר במסמכים שחל עליהם חיסיון.

על ההחלטה הזו הגישו המשקיעים בקשת רשות ערעור לעליון, באמצעות עו"ד ג'רמי בנימין ועו"ד אורי בלש. לטענתם, חיסיון עורך דין־לקוח חל רק על דברים שהוחלפו בין לקוח לעורך דינו, ולא חל על מסמכים שהוחלפו עם צדדים שלישיים.

מנגד, טענו היזמים באמצעות עו"ד יוסף בנקל, עו"ד ניר שמרי, עו"ד גרי גורודצקי ועו"ד ענבר הרמן, כי אין בכך שהמסמכים הועברו לצדדים שלישיים כדי להוות ויתור על החיסיון.

השופט חאלד כבוב דחה את בקשת רשות הערעור תוך שהוא מציין, כי עצם העובדה שהמסמכים המבוקשים בגילוי נשלחו על־ידי עורכי הדין של חברות המיזם והיזמים לצדדים שלישיים, אין בה כשלעצמה כדי להסיר מעליהם את החיסיון.

זאת, משום שצדדים שלישיים אלה - משרדי עורכי דין אחרים ורשויות רגולטוריות - הם צדדים שלישיים אשר חשיפתם למסמכים המבוקשים היא הכרחית לקבלת הייעוץ המשפטי.

משמעות הפסיקה: ביהמ"ש העליון מחזק את גבולות חיסיון עו"ד־לקוח ואת הקביעה כי כאשר הצד השלישי שנחשף למידע החסוי הוא איש אמון של הלקוח, או שנוכחותו חיונית לייעוץ המשפטי, לא יבוטל החיסיון

מספר תיק: רע"א 69889-05-25

שני אחים רכשו ביולי 2008 קרקע חקלאית באדמות שפרעם־קריית אתא בתמורה לכ־278 אלף שקל. עקב טעות שנפלה אצל רשם המקרקעין בעת רישום שבוצע בשנת 2001, נרשם על שמו של המוכר חלק גדול פי 5 מחלקו האמיתי בקרקע - כ־9 דונם במקום כ־1.665 דונם בלבד.

משהתגלתה הטעות ברישום על ידי הבעלים של הקרקע בשנת 2011, הוגשה על ידם תביעה לביהמ"ש המחוזי לביטול עסקת המכר, ותיקון הרישום. התביעה הסתיימה בפשרה שלפיה האחים השיבו כ־5 דונם מתוך השטח, ועדיין נותרו בידם כ־4 דונם - כ־2.4 דונם יותר מכפי שהיה ניתן למכור להם מלכתחילה.

בעלי הקרקע שחלקם נגרע תבעו את המדינה על נזקיהם, והגיעו להסכם פשרה. בנפרד, הגישו גם האחים תביעה כנגד המדינה בסך כ־1.5 מיליון שקל על נזקיהם מהרישום השגוי.

המדינה מצידה שלחה הודעת צד ג' נגד ה"מוכר" בטענה כי היה עליו לדעת שאין בידו למכור 9 דונם, והוא התעשר שלא כדין. עוד נטען, כי הסכם הפשרה שחתמו האחים עם בעלי הקרקע "מנתק" את הקשר הסיבתי בין התרשלות המדינה לנזק ופוטר אותה מאחריות.

סגנית הנשיא, השופטת אביגיל זכריה, חייבה את המדינה לשלם כ־390 אלף שקל פיצוי לאחים והוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 45 אלף שקל, לאחר שקבעה כי אין בסיס לטענה כי הסכם הפשרה מנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנותה ברישום לנזק שנגרם.

"הנזק שנגרם לתובעים - שאפשר וניתן לקבוע כי פעלו להפחתתו במסגרת ההליך בביהמ"ש המחוזי - נובע במישרין מהטעות ברישום שנעשתה על ידי רשם המקרקעין", נקבע. במקביל, התקבלה גם הודעת צד ג' שהמדינה הגישה נגד מוכר הקרקע והוא חויב לשלם למדינה את מלוא הסכום שבו חויבה.

משמעות הפסיקה: המדינה אינה יכולה לחמוק מאחריות לנזק שגרמה בטענות שאין להן בסיס משפטי ועובדתי. פשרה משפטית לא שוללת זכות לתביעת ה"מזיק" המקורי, כל עוד היא סבירה ונועדה לצמצום הנזק

מספר תיק: ת"א 28131-04-20