מדינה ענייה, מדינה עשירה

ההסבר לכך שבקי האמריקנית חיה בסביבה שונה לגמרי מזו שבה חיה דסטה מאתיופיה

זאת שאלה עתיקת יומין: מדוע חלק מהמדינות עשירות ואחרות עניות? סר פארטה דאסגופטה, כלכלן מוערך שנולד בבנגלדש והתחנך בהודו ובקיימברידג', ניסה לאחרונה לענות על השאלה הזאת בנאום שנשא בחברה הכלכלית המלכותית.

דאסגופטה פתח את דבריו בכך שהזמין את קהל המאזינים, רבים מהם סטודנטים מצטיינים, לחשוב על חייהן של שתי נערות - בקי האמריקאית ודסטה האתיופית. במדינה שבה חיה בקי התל"ג לנפש עומד על 46 אלף דולרים, תוחלת החיים היא 78 שנים ושיעור האוריינות בקרב מבוגרים גבוה מאוד. התל"ג לנפש במדינה שבה גרה דסטה עומד על 780 דולרים; תוחלת החיים היא 53 שנים, ושיעור המבוגרים שיודעים קרוא וכתוב הוא 36% בלבד. מספר הלידות הממוצע לאישה הוא חמש, ורוב הנשים מקדישות כ-15 שנים מחייהן לטיפול בילדים.

הנתונים אמנם מוכרים, אך המספרים תמיד מזעזעים מחדש. כפי שציין דאסגופטה, אתיופיה היום איננה עשירה יותר משהייתה לפני 5,000 שנה. למה?

כלכלנים שונים הציעו תשובות שונות במהלך השנים: למדינות עשירות יש הון רב יותר, שמשמעו כבישים טובים יותר, בניינים גדולים יותר, מכונות טובות יותר. גם ההון האנושי שלהן גדול יותר: אזרחיהן מקבלים חינוך והכשרה טובים יותר, והם בריאים יותר. אותו הדפוס קיים כמובן גם בטכנולוגיה, במדע, במדעי הרוח ועוד ועוד.

אך כל אלה הם רק מאפיינים שטחיים של סוגיה מורכבת יותר. אחרי הכול, סין מוכיחה בעשור האחרון שאפשר להרחיב את כל סוגי ההון הללו במהירות רבה. מדוע מדינות עניות אחרות אינן עושות זאת?

התשובה האופנתית היא שבמדינות העשירות יש מוסדות טובים יותר. זה אמנם נשמע מאוד מבוסס, אבל אף אחד לא באמת יודע במה הדבר מתבטא. דאסגופטה הצביע על כך שבמגוון רחב של נסיבות - מרכישת אוכל טרי בסופרמרקט ועד לחתונה, מהליכה ברחוב בבטחה ועד לכתיבת חוקת המדינה - אנחנו בעצם צריכים להיות מסוגלים להסתמך על העובדה שאנשים אחרים ממלאים את תפקידם בעסקה שעלולה להתבטל או להשתנות בכל רגע. חלק משמעותי מהנאום של דאסגופטה הוקדש לשאלה, מתי נוכל לצפות מאנשים אחרים למלא אחר התחייבויות, הסכמים או הסדרים אלה.

דאסגופטה, המסתמך על תיאוריית המשחקים, הגיע לשתי מסקנות. הראשונה היא כי חברות יציבות הן חברות שבהן מי שמפר את ההסדר נענש (גם אם רק על-ידי סירוב לעשות איתו עסקים בעתיד). זהו תנאי מוקדם למוסדות מוצלחים. אם כל עסקה שמתרחשת מנותקת מעסקות אחרות, הרי ששיתוף פעולה הוא בלתי אפשרי, וחבל על כל ההשקעה הנהדרת במכונות, בחינוך ובחדשנות.

המסקנה השנייה היא ששיתוף הפעולה עצמו הוא דבר שברירי ביותר. מתיאוריית המשחקים עולה שגם חברה מוצלחת ורבת שיתופי פעולה נמצאת תמיד בסכנת התמוטטות. "קל הרבה יותר לחסל מוסדות מאשר לבנות אותם", טען דאסגופטה, והזכיר את מהומות הגזע בלוס אנג'לס בשנות ה-60. משבר האשראי של ימינו יכול לשמש דוגמה נוספת לעניין.

אם המסקנה הזו נכונה, הרי שהיא מטרידה ביותר. עולה ממנה שעלינו אולי להשקיע פחות מאמץ במחשבה כיצד לפתח את המדינות העניות, ויותר מאמץ בניסיון למנוע מחברותינו השבריריות לקרוס.

לא השתכנעתי לגמרי מהדברים. ייתכן שאני שאנן, אך במרוצת מאתיים השנים האחרונות ניתן למצוא יותר דוגמאות למדינות עניות שהתעשרו מאשר למצב ההפוך. בעודי עומד ומאזין לסר פארטה המסביר את משנתו לקהל התלמידים הנלהב, עלו בראשי יותר שאלות מאשר תשובות: מדוע אנו בוטחים זה בזה ובמוסדותינו, כיצד נוצר האמון הזה מלכתחילה, ומדוע הוא נהרס? נדמה לי שזו בדיוק הייתה מטרתו.

--------------------------------------------------------------------------------------------------

כלכלן יקר,

ישנם יתרונות כלכליים ברורים לקיום חברה שבה האזרחים שומרי חוק, אמינים, ובאופן כללי נחמדים זה לזה. בחברה כזו הסיכויים למעשי מרמה פוחתים; האם מישהו חישב אי-פעם את הערך הכלכלי המגולם בנחמדות של אנשים? האם הממשלה יכולה להשקיע בעידוד הנחמדות? ואם כן, מה תהיה התשואה על השקעה זו?

ג'יימס אטקינס

ג'יימס היקר,

אפילו כלכלנים עשויים להכיר בכך שלנחמדות יש ערך, והיא טובה גם לכלכלה. סטיב קנאק, כלכלן המתמחה בשלטון, באמון ובהון החברתי (דהיינו: נחמדות), אמר לי פעם שסוגיית האמון - כל עוד היא מוגדרת בהרחבה - עשויה להסביר את ההבדל בין ההכנסה לנפש בארצות הברית לבין זו בסומליה. כלומר, הנחמדות שווה בערך 99.5% מההכנסה הלאומית בארצות הברית.

יש לכך גבולות, כמובן. כאשר אנשים סומכים זה על זה, הם חשופים יותר למעשי נוכלות. ממחקרם העדכני של הכלכלנים ג'ף באטלר, פאולה ג'וליאנו ולואיג'י גואיזו עולה שעבור היחיד קיימת רמת אמון אופטימלית באחר. מעט מדי אמון - אתה שמרן יתר על המידה, ופספסת הזדמנויות; יותר מדי אמון - נדפקת.

לא ברור איך ממשלות יכולות לעודד את האזרחים להיות נחמדים יותר, אך מחקר כלכלי מפורסם אחד מצביע על דרך אפשרית. ריי פיסמן וטד מיגואל חקרו את התנהגותם של דיפלומטים בניו יורק. כל הסקנדינבים גם יחד צברו 12 דוחות חניה שלא שולמו. לעומתם, הדיפלומטים מצ'אד ומבנגלדש צברו 2,500 דוחות. עם זאת, כאשר רמת הענישה הוחמרה, חזרו כל הדיפלומטים למוטב. כלומר, הדרך הטובה ביותר להגיע לנחמדות היא לגבות אותה בתמריצים חוקיים.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988