אפטר שוק: האנשים לאחר שהתפוצצה פרשת מיידוף הם הופתעו לגלות שהכסף שלהם היה מושקע אצלו

שמואל חרל"פ הופתע מאוד. הוא הופתע מאוד לגלות שאת הכסף שהשקיע בקרן האירית תימה (them), הוא יכול היה באותה המידה לשפוך למימי נהר הליפי שבדבלין. מדוע? משום שקרן תימה, יחד עם קרן השקעות אירית נוספת, העבירו מיליארד אירו לניהול הזרוע האירית של בנק ההשקעות הגלובלי HSBC, שמצדה העבירה את הכסף לניהולו של לא אחר מאשר ברנרד מיידוף. ההשקעה הלכה לטמיון, וכעת תובעת תימה את HSBC, שגם שימש נאמן להשקעות הללו; חרל"פ, כמו גם אנשים וגופים נוספים רבים, תובעים הן את תימה והן את הבנק; והעיתונות הכלכלית האירית חוגגת.

חרל"פ, מבעלי כלמוביל, יבואנית יונדאי, מרצדס ומיצובישי, ומאנשי העסקים המוערכים בישראל, מודה בחמיצות: "יש תביעה, אני לא מתרגש מזה יותר מדי", ומסרב להוסיף פרטים בנימוק ש"אני לא נוהג לשוחח על ענייניי הפרטיים עם העיתונות".

אפשר להבין למה חרל"פ אינו מעוניין לשוחח. מעבר לכך שהוא אינו מזכיר את הישישים היהודים המסכנים והנעבעכים שרואיינו וצולמו מבכים את חסכונותיהם שאבדו אצל הארכי-רמאי מיידוף, אף איש עסקים אינו שש להיתפס בהשקעה קלוקלת. אבל גם הוא, ועוד ישראלים רבים ששמותיהם רק מתחילים להיחשף, נפגעו אישית מהנוכל של וול סטריט. דרך הסיפורים הללו, נחשף קצהו של עולם "ניהול העושר האישי", שבו קרנות עוברות מעשיר לעשיר ומציעות את מרכולתן, בנקים וגופי השקעה מציעים מוצרים מיוחדים ללקוחות מועדפים, וברוקרים לשעבר מקימים משרדים לסייע לבעלי המאה לנהל את המיליונים שלהם, הרחק מעולם ה"קרן תל אביב 25" "אג"ח מדינה ארוך" ו"דן חסכן" המוצעים לבני העם'.

הסיפורים הללו, בארץ ובעולם, הם גם תחילתו של צונאמי של תביעות אישיות וייצוגיות שמחפשות כיסים מעבר לכיסים המדולדלים של האסיר מיידוף, להיפרע מהם על ההפסדים: הקרנות שהזינו את מפעל ההשקעה של מיידוף, המתווכים שמכרו אותן, הנאמנים, רואי החשבון, נושאי המשרה - כל מי שהיה מעורב ויש סיכוי שיוכל לפצות. עבור לא מעט בנקים ששיווקו מוצרים שהתבררו כקשורי מיידוף, מדובר בסיוט שיכול לשנות מאוד את הלימות ההון שלהם; החל ב-HSBC, וכלה בבנק הפועלים, שעל שולחנו נחתה לפני כחודש תביעה ייצוגית בנושא (ראו פירוט בהמשך).

אגב, יש מוסדות בנקאיים גדולים ומכובדים שכבר שילמו מחיר כבד, כמו בנק סנטאנדר הספרדי, שבעקבות תביעה ייצוגית שהוצגה נגדו בגין שיווק קרנות מושקעות הציע לנפגעי מיידוף 1.77 מיליארד דולרים באמצעות מניות הטבה נושאות תשואה של הבנק.

יותר מ-3 מיליון דולרים

כמו חרל"פ, גם פרופ' מיכאל קבילי כלל לא ידע שהוא מושקע אצל מיידוף. קבילי, אדם צנוע שאינו נחשף ומתראיין, הוא חוקר ישראלי בעל שם בתחום ההנדסה הגנטית - בין השאר הוא אביה של שיטה חלוצית להנדסה גנטית של נוגדנים, שהמציא בשנות ה-80. הוא נהנה מהכנסות של עשרות מיליוני דולרים מפטנטים הרשומים על שמו, ומשקיע בחברות צעירות בתחום הביומד.

כיום מוביל קבילי תביעה ייצוגית נגד קרן פרימאו, בבעלות בנק מדיצ'י ובניהולו, שהייתה אחת הקרנות ה"מזינות" לעסקיו של מיידוף: אחת מהמוני קרנות שהסתובבו בעולם והציעו למשקיעים השקעה טובה בתשואה נאה וסולידית, מבלי לספר כי את הכסף הן מעבירות למיידוף. בבקשה להפוך לתובע המוביל את התביעה הייצוגית מצוין כי קבילי הפסיד "סכום העולה על 3,665,200 דולר". לא כסף קטן.

את קבילי מייצג עו"ד יעקב סבו ממשרד אדם, המתמחה בתביעות ייצוגית בארץ ובארצות הברית, שלקח לחיזוק גם את אחד המשרדים הגדולים בוושינגטון, כהן-מילשטיין. זה שנה, סבו חי ונושם את מיידוף, ולדבריו יש כבר "רשימה גדולה של אנשים שהגיעו אליי וסיפרו סיפורים דומים". הגרעין הדומה בכל הסיפורים הללו הוא שמישהו הציע להם השקעה סולידית, בעלת תשואה קבועה ובטוחה, בקרן גידור כזאת או אחרת. לפעמים היו אלה נציגי הקרן שפתחו משרדים בתל אביב במסע חיזור אחר לקוחות מובחרים, לפעמים ברוקר לשעבר המתמחה בניהול כספים של משפחות אמידות, ולעתים אנשי "בנקאות פרטית" בבנק. את המילה מיידוף לא שמעו עד שנודע על מאסרו, בדצמבר 2008. אז קיבלו שיחת טלפון ממי ששיווק להם את קרן הגידור, יועץ השקעות בבנק או במקום אחר, ששואל "שמעת על פרשת מיידוף?".

"כן בטח, שמעתי, ממש נורא ואיום, איך המסכנים האלה אכלו אותה", עונה האיש, ואז תוהה מדוע בעצם יועץ ההשקעות המסור מתקשר אליו לרכל על החדשות, ושואל "אבל איך זה קשור אליי". "אולי לא ידעת", מגיעה התשובה, "אבל היית מושקע אצל מיידוף".

"יש שלושה מעגלי משקיעים אצל מיידוף", מתאר סבו. "המעגל הראשון הוא אלה שהשקיעו למישרין אצל מיידוף ונתנו לו את כספם; ארגונים גדולים או יהודים טובים בארצות הברית. כאלה אני לא מכיר בארץ. אנשי המעגל הראשון עומדים בשורה אחת עם הרבה נושים מול הנאמן שמונה לנכסי מיידוף, ומחכים לראות מה יהיה לו לחלק. שם כנראה לא יראו הרבה.

"ישנו מעגל שני, של אלה שהשקיעו בקרנות המזינות, כלומר קרנות שהוקמו על-ידי גופים חיצוניים למיידוף ותפקידם היה לגייס כספים ולהעביר אליו. בדרך כלל הם לא אמרו למשקיעים שהם מגייסים של מיידוף, הציגו עצמם כקרנות גידור, ואת כל הכספים שגייסו העבירו לניהולו של מיידוף". אלה היו קרנות שהתאגדו במקומות אקזוטיים כמו ברמודה, איי הבתולה, איי קיימן וכדומה, כל אחת מהן הקימה כמה תתי-קרנות, גייסה כסף ממשקיעים ברחבי העולם תוך הצהרה על ניהול שמרני, ולא גילו שמאחורי הפסאדה הסולידית והמשפט "השקעות על-פי שיקול דעתה של ועדת ההשקעות של הקרן" עומד מנהל השקעות אחד ויחיד.

וישנו המעגל השלישי: גופים שגייסו לקוחות וכספים עבור הקרנות המזינות. התופעה הזאת התרחבה בעיקר במחצית השנייה של 2008, אז נקלע מיידוף למצוקה כיוון שהמשבר הכלכלי גרם לגל פידיונות מבין משקיעיו, והוא היה צריך לגייס בדחיפות כספים חדשים כדי שלא תיחשף ערוות מדיניות ה"השקעות" שלו. לפיכך הגדיל משמעותית את העמלות ששילם לקרנות המזינות. הקרנות המזינות, בתורן, העלו את העמלות למתווכים ולגופים שגייסו עבורם כספים ומשקיעים.

כל מי שהשקיע אצל מיידוף מחק כמובן את השקעתו, אולם מצבם של משקיעי "המעגל השני" טוב יותר, אומר סבו, לפחות מבחינת התקווה לראות משהו מהכסף חזרה. "להם יש כיסים נוספים להיפרע מהם - כיסי הקרנות, מנהליהן, רואי החשבון שלהן, נושאי משרה, וכל מי שהיה קשור לעניין".

בימים ההם מיידוף עדיין לא היה איש הפונזי הידוע לשמצה. מדוע זה משנה מבחינה חוקית אם הקרנות גילו או לא שהשקיעו אצלו?

"מפני שהסיכון בהשקעה גדל פי כמה כאשר מעבירים את כל הכסף למנהל אחד ויחיד, עם אסטרטגיית השקעה אחת ויחידה (זו שעל-פיה הסבירו אנשי מיידוף את התשואה הקבועה, ונקראה Split-Strike Conversion, ש' ל'(. הסיכון הזה לא היה ידוע למשקיעים, שהיו סבורים שמדובר בהשקעה סולידית".

"קרן סולידית עם רווחים קבועים"

במעגל השלישי של נפגעי מיידוף נמצאים, בין היתר, שלושה לקוחות של בנק הפועלים: אבנר רז, יו"ר התעשייה הצבאית, איש בעל רקורד ניהולי מכובד שכולל עמידה בראש להק ציוד חיל אוויר, ולאחר מכן אלישרא ולומניס; ד"ר ולנטין ז'טלני, אורתופד בעל שם ובעבר ראש המחלקה האורתופדית בבית החולים וולפסון; ויואב לורך, יזם היי-טק שבין השאר ייסד וניהל את זלנגו, סטארט-אפ שהמציא שפה חדשה, בינלאומית, למסרוני טקסט. שלושתם מבקשים להוביל תביעה ייצוגית בעניין נגד הבנק.

"יש לי לקוחות לא מעטים שמספרים לי אותו סיפור", אומר סבו. "הם מקבלים טלפון ממנהל כזה או אחר בסניף בבנקאות הפרטית, שמציע מוצר מיוחד רק ללקוחות מובחרים, לא לכל אחד, אשנב להשקעה מאוד מעניינת וייחודית שקוראים לה קרן גידור מסוג פרימאו". לא מוצר מדף שמוצע לכל הלקוחות ומופיע ברשימות, אלא תופין מובחר ללקוח מובחר כמוך. לדברי כתב התביעה של רז, ז'טלני ולורך, זה מה שקרה להם עם בנק הפועלים.

ד"ר ז'טלני, מומחה האורתופדיה, ניהל את חשבון הבנק שלו בבנק הפועלים בישראל, לאחר מכן בבנק הפועלים שווייץ ובבנק הפועלים לונדון. הדוקטור עצמו לא נדד בעקבות כספו מארץ לארץ, והבנק הגיע אליו. כלומר, מנהלי סניף לונדון, בבואם לארץ, נהגו להיפגש עמו בבתי קפה או במסעדות. זה עולם אחר של השקעות, שבו יועץ ההשקעות הלונדוני שלך מתקשר אליך ואומר, "שמע, אני בארץ, בוא ניפגש לצהריים ונשב קצת על התיק שלך". באחת הפגישות, בספטמבר 2008, המליץ איש הבנק על קרן פרימאו, הציג - לדברי כתב התביעה - קרן סולידית עם רווחים קבועים ויפים, הראה טבלאות רווחים. טוב, אמר ז'טלני, שים לי 100 אלף דולר בקרן הזאת. שלושה חודשים אחר כך, בדצמבר, נשק להם לפרידה.

רז מהתעשייה הצבאית הוא טיפוס של השקעות סולידיות. בשיחות שלו עם הבנק הוא טוען כי ביקש "דברים כמו אג"ח בדירוג AAA". בבנק הציעו לו להעביר את חשבון ההשקעות שלו ל"פעילים שוקי הון", כי הם מקצועיים יותר ומתאימים לנהל לו את הכספים. בספטמבר 2008 המליצו לו אנשי "פעילים" על הקרן הסולידית פיירפילד, ואמרו לו, כך הוא טוען, שהקרן נבדקה ונמצאת מומלצת להשקעה על-ידי בנק הפועלים שווייץ. רז היה מאופק יותר מרעו לצרה האורתופד, והקצה להשקעה בקרן כ-20 אלף דולרים.

גם לורך חיפש אפיקי השקעה לכספיו הפרטיים, ולטענתו הציעו לו לפתוח חשבון בסניף בנק הפועלים בשווייץ. כאשר מנהלי הבנק היו קופצים לארץ, הם נהגו לפקוד גם את משרדו. גם במקרה שלו, במחצית השנייה של 2008 הגיעה ההצעה, מיועץ השקעות מהסניף השוויצרי, שסר למשרדו. לורך, לדברי כתב התביעה, אמר לו משהו כמו, שמע, אני לא מחפש את התשואה הכי גבוהה, עדיף לי שלא יהיה סיכון להפסד. יש לי בדיוק הדבר בשבילך, השיב היועץ. יש איזו קרן שקוראים לה פרימאו, והיא מתאימה בדיוק לסוג ההשקעה שאתה מחפש.

"הוא אמר לי, 'תראה איזה דבר, אין להם חודש עם תשואה שלילית במשך חמש שנים'", אומר לורך. "אמרתי שזה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי, והוא ענה שהם פשוט נורא מקצועיים. ההשקעה הזאת, בפרימאו, הייתה הפתיון העיקרי לפתוח תיק השקעות בשווייץ. היועץ אמר לי, 'אתה לא יכול להגיע לקרן הזאת לבד, רק דרכי'. זה נשמע לי קוהרנטי, כי ידעתי שבנק הפועלים שווייץ עובד עם מספר לקוחות קטן, בסכומים יותר גדולים". יחד בנו תיק השקעות, כאשר 90 אלף דולרים ממנו מושקעים בפרימאו. לדברי לורך, ההשקעה הזאת הייתה במובהק הגדולה ביותר בתיק, "פי ארבעה או חמישה בממוצע ממה שהושקע בכל אחד מאפיקי ההשקעה האחרים".

כשהתפוצצה פרשת מיידוף מצא עצמו לורך מסוקרן אבל בעיקר שמח, "איזה מזל שאני לא שם". אלא שיום אחד, בעודו נוהג במכוניתו, קיבל טלפון מהיועץ, שאמר משהו כמו, 'אתה זוכר את הכסף שהשקעת אצלי בפרימאו? הוא איננו'. לורך הנרעש שאל איך זה יכול להיות ומה פתאום, ונענה ב"לא יכולנו לדעת, כולם נפלו בזה". בדיעבד, כאמור, התברר כי קרן פרימאו לא הייתה כלל קרן במובן המקובל של המילה, אלא צינור הזנה למיידוף.

מן הסתם, בנק הפועלים שווייץ לא ידע זאת.

"הבנק היה יכול בקלות לבדוק שזה מאוד חשוד; אבל ככל הנראה הם הסתפקו בתשואות ההיסטוריות של הקרן, ופחות התעמקו במדיניות ההשקעה. אם הבנק לא עושה בדיקות, שלא יתיימר להיות זה שמבין, מייעץ, טוען שעשה מחקר וגם לוקח עמלות על זה".

"אני המשקיע הכי זהיר בעולם", מעיד לורך על עצמו, "כי כל-כך נכוויתי בעבר, שנשבעתי שאני לא קונה יותר ניירות, מניות, נגזרות, כלום. ובכל זאת התפתיתי". הקשר עם בנק הפועלים שווייץ התחיל בתקופה שלחברה היו יתרות מזומנים גדולות, והיא קיבלה ייעוץ להשקיע אותן דרך סניף הבנק בשווייץ, כי שם הריביות טובות יותר. השלב הבא היה גם פתיחת חשבון אישי שם. לדברי לורך, מבחינתו היה מדובר בישות אחת עם בנק הפועלים.

"מדובר בתביעה מופרכת"

בנק הפועלים, כך כתב התביעה, לא גילה לאף אחד מהתובעים כי מדובר בקרנות מזינות של מיידוף. הוא גם לא ציין בפניהם שהבנק נהנה מעמלות עבור השיווק - אם כי במקרה של רז הוא קיבל מיני "זיכויי ריבית" שכנראה היו החזרים של חלק מאותן עמלות.

יש להבין כי אם תאושר התביעה כייצוגית, לא יהיה מדובר רק בכמה עשרות עד מאות אלפי דולרים של שלושת המשקיעים שהגישו אותה, אלא בהרבה יותר - ובענן שחור למדי בשמי בנק הפועלים. עו"ד סבו מעריך שיש אלפי לקוחות במצבם של רז, ז'טלני ולורך, שהשקיעו סכומים שונים, שנעים מעשרות אלפי דולרים ומעלה. בכמה כסף מדובר בסך-הכול? "אנחנו מחכים לנתונים מבנק הפועלים, אבל אני מעריך שמדובר בעשרות מיליוני דולרים שלקוחות שנחשפו דרך בנק הפועלים למיידוף הפסידו".

"הבנק שיווק את הקרנות האלה בדרך אגרסיבית", הוא מוסיף, "והעובדה שרואים את המוצרים הללו הן בתל אביב, הן בלונדון והן בשווייץ מרמזת על כך שלא מדובר ביוזמות של סניפים מקומיים אלא בהמלצה שהיא חלק ממדיניות יותר כללית". מובן שהמלצת השקעה של בנק איננה ערובה להצלחה, ואדם לא יכול לתבוע בכל פעם שנייר ערך שקנה ירד בערכו ואפילו נמחק. על כן תעבוד התביעה חזק להוכיח כי הייתה זו חובת הבנק לבדוק יותר את ההשקעה.

"כולנו אנשים נבונים, רציונליים", מסכם לורך, "וכולנו התפתינו בגלל מצגת על נייר כרומו וגרף שהציגו בפנינו נציגים שונים של בנק הפועלים; הגשנו להם את כספנו, והם זרקו אותו לפח. אני אישית, לפחות, עשיתי זאת מתוך האמון שהיה לי בבנק הפועלים, שבלעדיו לא היו מצליחים לחדור את החשדנות הטבעית שלי. הבנק צריך להיות פילטר עבור לקוחותיו, מזה הוא מתפרנס".

מבנק הפועלים נמסר בתגובה: "מדובר בתביעה מופרכת וחסרת כל בסיס שדינה להידחות. תגובה מפורטת מטעם הבנק לפיה דינה של התביעה להידחות על הסף תוגש בהתאם לבית המשפט המוסמך".