למי אכפת הזמן מהרפת לצלחת

שגם לוחם איכות הסביבה אדוק ביותר, יאלץ לקבל כמה וכמה החלטות סותרות בכול יום

אלה מאיתנו המעוניינים לחיות חיים פחותי פחמן ב-2010 עשויים בהחלט להתעניין בספרו של פרשאנט ווייז, "הסביבתי הכלכלי". ווייז עובר על פרטי חייו הזניחים ביותר במסרק דק. הוא מברר כמה פחמן יוכל לחסוך בכך שייסע לאט יותר, יזפת את גג הלופט שלו או יהפוך לצמחוני. התוצאה עשויה להיות מעט מעיקה עבור אחדים מאיתנו.

רק לאחרונה החלו פעילי איכות הסביבה להבין שאורך החיים הירוק רצוף בסתירות. הסתירה המרתיחה אותי יותר מכול היא אובססיית ה"פוד מיילס" (קילומטרים לאוכל). ה"פוד מייל" הוא מדד שבודק את השפעתו של שינוע המזון - מהרגע שהוא יוצא מהחממה, מהלול או מהרפת ועד הרגע שהוא נוחת בצלחת - על איכות הסביבה.

על-פי הגישה הזו, עלינו להתנזר, לדוגמה, מאוכל שהוטס מחו"ל לטובת מוצרים מקומיים, כי המטוסים פולטים גזי חממה. אלא שלחממות המקומיות, שדורשות יותר אנרגיה, יש "טביעת פחמן" (מדד לפליטת מזהמים) גדולה יותר מאשר לחממות, נניח, בקניה. אז האוכל של מי מזהם יותר? קשה לדעת.

והנה עוד כמה אמיתות לא לגמרי מובנות מאליהן: לבשר החזיר והתרנגולת, שנחשבים למוצרים איכותיים פחות בשוק הבשר, יש "טביעת פחמן" קטנה באופן משמעותי מאלה של בשר הבקר והטלה (כן, גם של הבקר והטלה האורגניים); ולצמחוניים שבינינו - גם לחלב ולגבינה יש "טביעת פחמן" משמעותית; מדיחי כלים נוטים להיות יעילים יותר מהדחת כלים ביד; וייתכן בהחלט שאבקות הכביסה הידידותיות לסביבה הן ידידותיות דווקא משום שהן מפתות את הצרכנים לכבס את בגדיהם במעלות גבוהות יותר.

המסקנה שלי מכל העניין היא שסביר להניח שגם לוחם איכות הסביבה המחויב ביותר יבצע כמה וכמה החלטות סותרות ביום.

לא שאני מאשים את פעילי איכות הסביבה; מדובר בבעיה סבוכה באופן מהותי. ווייז סיפר לי לאחרונה, בעודנו אוכלים אוכל הודי בלונדון, על "ששת החודשים מהגיהינום" שבילה בניסיון לברר כיצד לשפץ את ביתו באופן ידידותי לסביבה. זו משימה לא קלה כי כל החלטה שנועדה לשמור על הסביבה גוררת השלכות שעלולות דווקא לפגוע בה.

אפילו המומחים לנושא לא יודעים לפתור את כל הבעיות. דנקן קלארק, מחבר "המדריך המחוספס לחיים ירוקים", חשף "עשרה מיתוסים ירוקים" בפודקסט שהקליט עבור עיתון ה"גרדיאן" בנובמבר. לרוע המזל התברר שאחד ה"מיתוסים" כלל אינו מיתוס - הרעיון שלפיו כיבוי האור מפחית את פליטת הפחמן.

ההיגיון של קלארק בהחלט מפתה: הפיקוח על כמה מתחומי הפליטה באירופה - כולל הפליטות הקשורות בייצור חשמל - מוגבל בשיטת cap-and-trade (שיטה שעליה הסברנו באחד הטורים הקודמים, שלפיה מציבים גבול, cap, על כמות הזיהום, וחברות יכולות לסחור בכמות הזיהום שלהן בינן לבין עצמן - כל עוד אינן עוברות אותו).

קלארק צדק כשכתב שהתוצאה הישירה של החיסכון בחשמל עלולה להיות שמגזרים אחרים פשוט יורשו לפלוט יותר: הם יוכלו לפלוט יותר פחמן, ואף בזול יותר, מאשר לו היינו פשוט משאירים את האורות דלוקים.

אבל הוא טועה בעניין מהותי אחד: הוא מניח שהגבול על הפליטות יישאר אחיד לנצח. הרי אם נכבה כולנו את האורות, הרי שמחיר ההיתרים יצנחו והפוליטיקאים בוודאי ישמחו להקל בהגבלות. הקפידו, אם כן, להשתמש בנורות הליבון היעילות אנרגטית.

ולבסוף, וידוי: לא כל ההיבטים של אורח החיים מועט הפחמן מעורפלים באופן בלתי אפשרי. תחושה מדושנת עונג שטפה אותי כאשר הבנתי שאוכל להחליף את הקפוצ'ינו באספרסו, ובכך לחסוך תשעים קילוגרמים של פחמן דו-חמצני בשנה. אחר כך ניסיתי לחשב את "טביעת הפחמן" שלי בנושא הטיסות שביצעתי בשנת 2009. מדובר בכמעט חמישים טונות. עניין של פרופורציות.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988