יש פה מישהו מהוליווד? נאור ציון יצא לנגוס בעיר הכוכבים

החלום של נאור ציון מחכה לו במרחק 12 שעות טיסה מכאן. הסטנדאפיסט הכל-כך ישראלי הזה, שעשה קריירה מלשאול "יש פה מישהו מבת-ים?" ומחיקויים של פינוקיו, יצא בקרוב לנגוס בהוליווד. מלווה בשני בכירי טלוויזיה אמריקאים, ישב ציון תחילה במשרדי NBC ומיד אחר-כך באלה של CBS. מנהלי שתי רשתות הענק האלה ירפרפו בתסריטים שנכתבו עבור ערוץ ישראלי מדשדש, ויחליטו מתי בדיוק תחל שארית חייו של הקומיקאי.

לסדרת הטלוויזיה של ציון, "החברים של נאור", אולי אין תו איכות וגם לא שתיקות ארוכות כמו אלה של אסי דיין ב"בטיפול", אבל המפיקים האמריקאים מאמינים בה באותה מידה. ולא רק בה. מדובר בטרנד גובר והולך של רכישת פורמטים מסדרות ישראליות להפקות בארצות-הברית. עכשיו הגיע תורו של ציון. זה קרה כשהמפיק האמריקאי דיוויד יזראל, שאחראי בין היתר על סדרות כמו "מפגשים מהסוג האישי" ו"המופע של טרייסי מורגן", צפה בסדרה יחד עם הסוכן אהרון פוגל, והתלהב. השניים פנו לסוכונת האמריקאית OR (The Operating Room), שבדיוק התכוננו לפתיחת הסניף הישראלי, וגייסו אותה כדי לשווק את הסדרה לאולפנים הגדולים.

במאי האחרון, הם יצרו קשר עם ציון. אף על-פי שציון ידע שבאותו ערב אמורה להגיע שיחת הטלפון, אולי החשובה שיקבל אי-פעם, הוא לא ויתר על הריצה היומית בפארק שליד ביתו ברמת-אביב. "כשחזרתי ראיתי שהם כבר התקשרו", הוא מספר, "אבל הייתי חייב לשירותים. מספר 2". אלוהי הטיימינג גרם לטלפון לצלצל בדיוק בזמן הזה. "מצאתי את עצמי מנהל שיחה של 40 דקות עם סוכן אמריקאי חשוב - מהאסלה".

השלב הבא היה העבודה על תקצירי תסריטים וקטעי וידיאו מהסדרה, שעובדו והגיעו באמצעות OR לאולפנים אמריקאיים מובילים. מעבר ל-NBC ול-CBS, גם חברות ענק כמו האחים וורנר וסוני הביעו עניין. הסניף הישראלי של OR, בבעלותם של עודד תורג'מן ורובי פרייריך ובניהולו של יורם מנדל, משקיע בשלב הראשוני כ-150 אלף דולר בפיתוח הגירסה האמריקאית של הסדרה. אם יופק פיילוט, תשקיע בו חברת ההפקה שתיבחר עד ל-5 מיליון דולר. ציון צפוי ליהנות מרווחים רק אם הסדרה תוזמן לשידור. וגם אז, בעונות הראשונות הוא צפוי לקבל רק כמה עשרות אלפי דולרים, שיתחלקו גם בין סוכניו, הישראלים והזרים, גורמי ההפצה וההפקה, וכנראה גם ערוץ 10. הרווח האמיתי יגיע רק אם ציון ישתקע בתעשייה האמריקאית ויחל לעבוד על פרויקטים אחרים.

התממשות התחזיות האופטימיות בנוגע להצלחת הסדרה בחו"ל עשויה להיות הפעם הראשונה, אחרי 4 שנים של עבודה על "החברים של נאור", שבה ציון יתחיל להכניס כסף. "בשנה הראשונה שעשיתי את הסדרה, ידענו שלא נרוויח", הוא מספר. "הסכום ששילמו לנו היה מגוחך, והתקציב היה מגוחך יותר. אבל ידענו שאנחנו הולכים לעבוד בשביל יוקרה, כמקובל".

בעונה השנייה נראה היה שדברים הולכים להסתדר, כשאחת מזכייניות ערוץ 2 ניסתה "לגנוב" אליה את הסדרה. הדבר הקפיץ את המחיר שערוץ 10 היה מוכן לשלם, אבל חילוקי דעות, שהביאו לפרידה של נאור מהמפיק יואב גרוס, גרמו לכך שגם העונה הזו לא הניבה רווחים. "לו היית אומר לי לפני העונה השנייה שזה יהיה המצב, יכול להיות שלא הייתי עושה אותה אפילו", הוא מתוודה, ומיד מסביר למה החשיבה הזו לא בהכרח נכונה: "היום, בדיעבד, אני אומר לך שלכל מי שיש היכולת לעבוד תקופה בלי להרוויח, אלא רק בשביל דברים שיבואו אחר-כך, כדאי לו".

* אתה יכול להרשות לעצמך לומר את זה כי אתה מופיע כבר שנים, יש לך בסיס כלכלי.

"גם אם אין לך בסיס, שווה לפעמים להיכנס לתקופה כזו, אם יש משהו שאתה מאמין בו מאוד ויכול להביא לך יוקרה".

* אתה מפיל פה אנשים. זה לא אחראי להגיד "לכו בעקבות חלומכם".

"זה עניין אישי, וכל אחד יודע לגבי עצמו דברים. אבל במקרים מסוימים שווה להשקיע וזאת מתוך מחשבה לטווח ארוך. אנחנו נופלים בזה שלא תמיד אנחנו חושבים כך. תמיד הכול פה הוא לטווח קצר".

* אתה מרגיש שמה שקורה לך עכשיו זה מקום שהיית אמור להגיע אליו?

"מי שמכיר אותי טוב יודע שהייעוד של כל מה שאני עושה בחיים כרגע הוא תסריט קולנוע שכתבתי עוד לפני הסדרה, ושאני הולך לעשות אותו באפריל. הסרט יהיה באנגלית, כי אני מרגיש שאנחנו חיים בעולם נורא גלובלי, ואם אתה כותב תסריט טוב אין סיבה לייצר אותו בעברית. יהיו בו גיבורים ישראלים, זה לא משהו זר. אני מרגיש שיש לי תסריט מאוד חזק".

"יש פה הרבה דעות קדומות"

נאור ציון, 37, פרץ לתודעה הציבורית ב-1992. כבר אז, בגיל 20, הוא ידע לברור את האופציות שלו בקפדנות. "היתה לי הצעה להופיע אצל רבקה מיכאלי וגם אצל דודו טופז, שעשו אז שבוע-שבוע בערוץ 1", הוא מספר. "ידעתי שטופז יפרגן לי יותר. הבעיה היא שהוא רצה להביא אותי עם עוד שני קומיקאים".

אז ציון, חצי שנה לפני שחרור מצה"ל, שיקר להפקה וטען כי באותו שבוע הוא צריך להישאר בבסיס הכל כדי שלא יצטרך לחלוק את תשומת הלב של הקהל עם שני קומיקאים אחרים. "ידעתי שברגע שאעשה את ה-5 דקות שלי בתוכנית פריים כזאת בטלוויזיה, זה יעשה לי טוב. אפילו באתי באותו שבוע לראות ולהרגיש את האווירה של האולפן. הבנתי את המטרה".

* ולאן חתרת?

"השאיפה תמיד היתה קולנוע. גם כשהייתי בן 21 שילבתי וידיאו בהופעות, ובשנות ה-90 ביימתי המון דברים לטלוויזיה, אבל זה לא נתפס לאנשים בזיכרון. זה נורא מתסכל, וזו גם הסיבה שאני נורא מתחבר למה ש-OR עושים, כשהם מגלים תסריטאים צעירים ונותנים להם צ'אנס. אני יכול להגיד לך שאתה סופג המון דעה קדומה עד השלב שבו אתה מוכר. רציתי למכור את 'החברים של נאור' כבר ב-1998, אבל זה היה קשה מאוד. לא נתפס לאנשים שאני תסריטאי, שאני במאי".

* והאמריקאים לא באים עם דעה קדומה?

"דעות קדומות בארץ נפוצות יותר מאשר שם. כאן קצת גזענים. לא אשכח שראיתי ראיון עם חיים טופול 32 שנה אחרי סאלח שבתי. אתה רואה את המרמור שלו על חוסר הפרגון הראשוני בגלל שהוא לא בא מהתחום. גם אני חוטא בדעות קדומות כל הזמן, אבל כשאני טועה, אני מודה. ובזה היה קשה לשכנע בהתחלה את הערוצים. צריך לשפוט תסריט אם הוא טוב או לא טוב. זה דבר שאתה ישר רואה. אני חושב שמה שחסר פה זה סקאוטרים (מגלי כישרונות, ל' א') טובים. קשה לעבור את המחסום הזה".

* מה עושה בחור כמוך כשהדלתות נסגרות בפניו?

"בסופו של דבר עשיתי ספיישל שהוכיח את עצמו לערוץ 10. הסדרה היתה אמורה לעלות ב-2003, ואז החלה הקפאה בערוץ 10 וזה נדחה. ב-2005 קיבלתי אור ירוק לצאת עוד פעם לדרך. הספיישל הזה, שהיה כמו פיילוט לסדרה, היה עבודה מאוד קשה. היה לי קשה לשכנע אותם לתת לי לביים את זה. זו היתה המלחמה שלי, ואני מאוד גאה שהצלחתי בסוף".

"אני טוב יותר בכתיבה"

ציון מעולם לא למד תסריטאות או קולנוע. הניסיון הראשון שלו בכתיבת תסריט היה לפני 7 שנים, אחרי שרכש מחשב נייד. "זה כמו מישהו יודע לנגן בלי לקרוא תווים", הוא אומר. "תמיד כתבתי מתוך תחושה. תן לי לכתוב קטע סטנד אפ, אני אהיה על הפנים. זה קשה לי נורא. תן לכתוב תסריט, תן לכתוב סיפור, תן לכתוב סרט קולנוע - הדמיון שלי עף. זה צורך קיומי שלי, הכתיבה".

* זה יותר חשוב לך מלהופיע?

"אני הרבה יותר נהנה מזה. לכתוב זה ממש לברוא עולם, זה הרבה יותר כיף".

מפתיע ככל שזה יישמע, חלק גדול מפרקי "החברים של נאור", סדרה שמספרת על חבורת שטותניקים תל-אביביים, נבראו דווקא בחדר קטן בשווייץ, עם חלון הצופה לאלפים המושלגים. "בשביל לכתוב מספר גדול של פרקים צריך להיות במקום מאוד מבודד ומאוד משעמם", מסביר ציון. "בבית אני הרבה יותר חשוף לפיתויים. ככה אתה יכול לעבוד 10 שעות ולא תרגיש את הזמן".

עם ההתעניינות האמריקאית, נאלץ ציון לעבד את הסדרה שלו מחדש. "אנשי OR הראו לדיוויד יזראל סצנות מפרק מסוים, והוא התלהב מהרעיון הכללי של הפרק, אף על-פי שלא היו לו כתוביות", מגלה ציון. מיד אחרי האיתות החיובי מארצות-הברית מיהר סוכנו של ציון, מאיר קוטלר, לעגן את זכויותיו על הסדרה ועל תכניה. "ביקשו שאייצר 26 תקצירים, שזה למעשה סוג של אינדיקציה לשתי עונות, והמינימום מבחינתם. הכנתי את הפרקים הכי קומוניקטיביים, אלה שהכי הגיוני להראות אם אני רוצה להציע את זה לשוק האמריקאי".

* איך מכינים את זה?

"אם אתה רוצה למכור סרט או סדרה בארצות-הברית, אתה צריך לדעת לספר את הסיפור ב-5 משפטים. אז ניסיתי את זה בשיחות סלון, לראות איך אנשים מגיבים לרעיונות השונים של הפרקים. ראיתי מה עבד, ועל זה הלכתי".

הרעיון שעומד בבסיס הסדרה, מסכים ציון, לא ממש חדשני, וודאי לא בעיני האמריקאים שהולידו להיטי חבר'ה כמו "חברים" ו"סיינפלד". ולכן, דווקא התסריטים והנושאים שמאחורי כל פרק הם שהלהיבו את קברניטי האולפנים. "אין לנו פה סדרה שמוכרת רעיון חדשני סטייל בטיפול", אומר ציון. "אפילו הורדתי את קטעי הסטנד אפ, כדי שזה לא יעורר אנטגוניזם. הפרקים עובדים יפה בלי הסטנד אפ".

הסדרה האמריקאית תתרחש בברוקלין. "הגיבור הוא תסריטאי 'וואנאבי', שחולם יום אחד להביא את האוסקר", מספר ציון בהתלהבות. "קטעי הסטנד אפ הופכים לקריינות של הכתיבה שלו". כמו בישראל, יהיו שם פיצרייה מקומית, אימא טורדנית, ואפילו "חרא של בן אדם" אחד, כפי שמגדיר ציון בלשונו הציורית. האמריקאים ביקשו להכניס את אחיינו של הגיבור לעלילה, כדי להפוך אותה ל"משפחתית יותר". וגם כאן לא נעלמת הזווית החברתית. "הם רואים את מנהטן מהצד השני", מסביר ציון. "העולם שלהם זז בין מנהטן לברוקלין - בין העולם המזויף לחיים האמיתיים".

* כעת אתה עושה משהו, או מחכה כשהעניינים מתנהלים?

"כרגע אני מחכה. עכשיו רק מתחילים כל התקציבים של 2010 לצאת לדרך, ולכן הם לא רצו לסגור ישר עם סוני אלא לחכות אולי לעוד אופציה. זה בעצת דיוויד. אני מקבל מיילים. בסופו של דבר אתה לא יכול לדעת מה יקרה. הם יכולים לקנות את הסדרה, וזה עשוי לא להצליח".

* זה מדאיג אותך?

"לא, מבחינתי זה בונוס. התקווה שלי לא היתה בסדרה אלא בסרט שלי".

* אתה לא רואה את עצמך חי את החיים הטובים בלוס אנג'לס, כמו שמציגה הסדרה "הפמליה"?

"לצערי, רוב האנשים בתעשייה חיים על איזשהו אוטומט של כאילו משהו שהוכתב להם. עובדים בלי הפסקה, בלי לעצור שנייה כדי לשאול, 'זה באמת מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי?'. אני חושב שאני פתרתי את הדברים האלה כבר מזמן. אני יודע להיות מחובר לקרקע, לדעת בדיוק מה אני רוצה. אין לי שום פנטזיות להיות בפמליה ולהסתובב שם ולזיין את הוליווד. הפנטזיה שלי זה לכתוב את הסיפורים שלי כמו שאני מאמין בהם, ולספר את מה שיש לי לספר".

* אתה תשקיע בו כסף?

"אני לא צריך. אני מעריך שיהיו כאלה שירצו מאוד להשקיע בסרט הזה, כי אני נורא מאמין בו ברמה הרווחית. סרט קולנוע צריך להצליח בפסטיבלים וגם במבחן ה-DVD בעולם, לא בארץ".

* אז למה אתה מחכה?

"שסוף סוף תהיה לי שנה רווחית אחת מהסדרה. אחרי השנה הזו, זה יהיה הזמן שלי".

"הרגולציה אשמה"

השבוע העניקה הכנסת שנתיים נוספות של הנשמה לערוץ 10. ציון, שהקפיד להגיע לחלק ניכר מההפגנות להצלתו של הערוץ, מצהיר שהיה הראשון להאמין בו. "ערוץ 10, וגם קשת ורשת נמצאים במצוקה נוראית בגלל הרגולציה", הוא חורץ. "ניהול שוק התקשורת בארץ הוא רשלני, נקודתי, חסר חשיבה לאופק. יש פה איזו תפיסה שבעלי הון יכולים לבזבז כסף חופשי. צריך לשנות את העניין הזה שזכיין משלם 40 מיליון שקל בשנה, ומראש לא נותנים לו את האופציה להרוויח".

ציון מגבה את בעלי המניות של הערוצים. "חייבים ליצור קרקע מתאימה לבעלי ההון שבאים להשקיע. לא להבריח אותם. זו לא בושה לרצות להרוויח כסף. אני יודע שבעלי הון באים לטלוויזיה גם בשביל יוקרה וקשרים, אני לא אידיוט. ועדיין, אתה לא יכול לדרוש מאנשים כאלה ללכת ולזרוק כספים בלי הכרה".

* ומה אתה אומר על מאבק היוצרים?

"אני מזדהה איתו, אבל אני חושב שהיוצרים צריכים להיות בצד של הערוצים בעניין הזה".

* אבל אתה שונה בנוף היצירה המקומי. אתה לא עושה דרמות נוגות על יחסים.

"יש פה כישרון מטורף בתחום התסריטאות. אנחנו מדינה של יוצרים. בניגוד לקולנוע, לסדרות יש היכולת להשפיע עליך לאורך זמן. בשביל זה צריך לעשות אותן. אני רואה הרבה סדרות ישראליות שלא חושבות מראש על העונה הרביעית והחמישית. כשאני כותב סדרה, אני יושב על הפרק הראשון והאחרון, רוצה להבין מאיפה אני מתחיל ולאן אני הולך. מה יסיים לי את העונה".

* היית רוצה לשחק גם בסדרה האמריקאית שתהיה?

"ממש לא. וגם בסדרה הבלשית אני לא רוצה לשחק. אני גמרתי לשחק. אני אשחק, אבל לא בדברים שאני מביים. אני רוצה לכתוב ולביים. אני חושב שאחד הדברים שהכי היו קשים לי זה לכתוב, לביים ולשחק בסדרה".

* יש סיכוי שתעזוב לטובת ארצות-הברית?

"אני מעריך שזה יקרה. זה עניין של זמן. גם את הסרט שלי אני עושה רק עכשיו, כי הרגשתי שאני צריך לעבור דרך מסוימת בבית הספר הזה. אין לי מה לחשוב, 'וואיי, אני אעשה את זה באמריקה'. היעילות שלי היא בזה שקל לי לייצר תסריטים. אני כותב פרק ביומיים-שלושה".

השנה, לצד הפריצה המיוחלת בארצות-הברית, תעלה גם עונה שלישית של הסדרה בערוץ 10. ציון כבר כתב כמה פרקים. הכתיבה הפכה לעיקר חייו, לצד הופעותיו על הבמה. "הציעו לי להוביל את תוכנית האירוח הראשית של ערוץ 10, אבל אני מרגיש שגם אם כרגע יש לי רצון לעשות את זה, אין לי את הצורך. מציעים לי להשתתף בכל מיני תוכניות אירוח, ואין לי את הצורך לבוא ולהצחיק שם, זה לא קיים אצלי. הצורך החזק שלי הוא לכתוב תסריטים ולביים אותם".

* אתה מזהה בזה גם משהו פסיכולוגי?

"כולנו בסך-הכול רוצים בעולם הזה להטביע חותם. אבל זה צורך כזה כמו שבן אדם רוצה לשיר, זה משהו שמבפנים מבעבע. אני פשוט רוצה שזה יקרה".