פרס הניחומים של הוועד האולימפי

ההפרדה של המחזור האולימפי למשחקי חורף וקיץ יצרה מצב שבו המדינות הגדולות והעשירות שכושלות במכרז על האירוע הגדול הולכות באין-ברירה על האח התאום והקפוא ■ ונקובר 2010, אוטוטו מתחילים

הנה משהו שיכול להיראות דמיוני לחלוטין: עיירה קטנה בת 25 אלף תושבים, שרגילה במקרה הטוב לארגן אירועים מקומיים זניחים, מקבלת לארח את המשחקים האולימפיים. זה היה יכול להיות דמיוני, אילולא קיבלה לילהאמר שבנורבגיה לארח את משחקי החורף ב-1994. האם אירוע הספורט בשלישי בחשיבותו בעולם, אחרי משחקי הקיץ והמונדיאל, יכול להתקיים בעיירה? לילהאמר היתה כמובן הדוגמה הקיצונית, אבל המקרה ההוא מצייר את הדילמה של הוועד האולימפי בכל הקשור למשחקי החורף מאז החל לקיים אותם ב-1924. איך לגרום להם להתקרב במשהו אל משחקי הקיץ, האח התיאום והמוצלח.

השינוי המהותי התרחש לקראת תום המאה ה-20, כאשר הוועד האולימפי הבינלאומי החליט להפריד את השנים בהן מתקיימים משחקי הקיץ ומשחקי החורף - שני מותגים שונים השייכים לאותה ישות. ההפרדה שנעשתה לראשונה ב-1994 בלילהאמר היא חלק ממיתוג מחדש של משחקי החורף, אבל בעיקר נוצרה כדי לפנות זמן מסך נרחב יותר ולא למקד את הרשתות המשדרות והצופים ל-34 ימים באותה שנה (17 ימי תחרויות בכל משחקים אולימפיים), אלא להעניק לכל אירוע את מלוא תשומת הלב אחת לשנתיים. גם נותני החסות הגלובאליים של התנועה האולימפית, האחראים על 40% מהכנסות הוועד האולימפי הבינלאומי בכל מחזור אולימפי, נהנים מחשיפה מתמשכת כאשר האירועים האולימפיים מתקיימים מדי שנתיים.

המיתוג מחדש של משחקי החורף הביא לגידול במספר פרמטרים: מספר ספורטאים באירוע עלה ב-50% בשני העשורים האחרונים, ל-2,600 ספורטאים; מספר המדינות המשתתפות עלה מ-61 בלילהאמר לשיא של 83 מדינות בוונקובר 2010; נוספו תחרויות, והתווספו תחרויות אקסטרים שנועדו בין היתר למשוך קהל צעיר.

ועדיין, גם השינוי הזה לא סחף את כולם. בחלקים נרחבים בעולם אין כמעט השתתפות באירוע. גם במשחקים שייפתחו בעוד פחות משבועיים (12 בפברואר) בוונקובר אפשר יהיה לראות רק שתי מדינות מאוקיאניה, שלוש מאפריקה, ארבע מדרום אמריקה, וישראל תהיה הנציגה היחידה מהמזרח התיכון, לעומת משחקי הקיץ בהם משתתפות 204 מדינות וטריטוריות.

זרקו לקנדה עצם

עצמאותם של משחקי החורף הביאה למגמה נוספת: הם הפכו למעין פרס ניחומים עבור המדינות הגדולות והעשירות שנכשלו במכרז לאירוח משחקי הקיץ. במובן מסוים, הן למעשה "מבזבזות" את הזכייה שלהן על משחקי החורף. קנדה מסיימת כעת שבע שנים של הכנות מאז נבחרה ונקובר לארח את משחקי החורף האולימפיים, אך למעשה היא נמצאת בסוף תקופה בת 20 שנים של ניסיונות לארח את המשחקים האולימפיים - קיץ וחורף.

קנדה לא לבד. גם ערים אחרות "שרפו" לערים אחרות במדינתן את הזכות לארח את משחקי הקיץ אחרי שקיבלו משחקי חורף: מאז נבחרה סולט לייק סיטי לארח את משחקי החורף ב-2002, לא הצליחו ניו יורק ושיקאגו לזכות באירוח משחקי הקיץ. טורינו, שאירחה את משחקי החורף ב-2006, נבחרה כ"פרס ניחומים" לאיטליה אחרי שרומא כשלה בניסיון לארח את משחקי 2004; ונקובר זכתה באירוח המשחקים הנוכחיים לאחר שטורונטו כשלה פעמיים וקוויבק לא הצליחה במאבק על אירוח משחקי החורף 2002. כך הזכייה של סוצ'י הרוסית במשחקי החורף ב-2014 - אחרי כישלון בזה אחר זה של מוסקבה וסנט פטרסבורג - יביא לכך שרוסיה לא צפויה ליהנות ממשחקי קיץ בעתיד הנראה לעין.

המגמה של מדינות עשירות ומובילות בכלכלה וגם בספורט העולמי להתמקד באירוח האירוע המשני (משחקי החורף) ולהותיר הזירה לאירוח האירוע הראשי (משחקי הקיץ) מביא לכך שתעבורנה שנים רבות עד שיחליטו להתמודד על אירוח משחקי הקיץ, שכן הסיכוי שמשחקים אולימפיים יתקיימו בסמיכות באותה מדינה קלושים ביותר.

פחות "מפחיד" כלכלית

בעוד שהמדינות הגדולות, שיכולות לארח את משחקי הקיץ והחורף בשל התנאים הטופוגרפיים שלהן, נדחקות מאירוח משחקי הקיץ, מוצאות עצמן לפתע מדינות מתפתחות מארחות את אירוע הספורט הגדול בעולם (בייג'ין וריו דה ז'ניירו). זהו מצב שבו הוועד האולימפי הבינלאומי פותח בעבורו שווקים חדשים, וגם מעניק למדינות המארחות תחושה כי בזכות הבחירה הוא שותף לפריחה הכלכלית והספורטיבית שלהן.

התנועה האולימפית מבקשת להיות רפורמטור חברתי מאז נוסדה בשלהי המאה ה-19. ההפרדה בין דמות הערים והמדינות המארחות את משחקי הקיץ ומשחקי החורף מציבה רף נוסף באופן בו התנועה האולימפית מנסה לשנות סדרי עולם - המדינות הגדולות יסתפקו במועט ויפנו לקהל חובב השלג שלהן - בדרך כלל קהל בעל ממון. הן גם ייקחו על עצמן פחות סיכונים, כי עליהן לארגן אירוע ל-2,600 ספורטאים לעומת 10,500 ספורטאים במשחקי הקיץ, ויישארו עם מסלולי גלישה משופרים לקהל העשיר שיחפוץ לגלוש במדרונות בהם התקיימו התחרויות האולימפיות.

המדינות המתפתחות אמנם יהיו שער לכל העולם ויציגו לראווה כי הספורט הוא מכשיר בכיר להצטרפות למגרש של הגדולים, אך ייטלו על עצמן סיכונים גדולים יותר ותהליך פיתוח מורכב בהרבה.

* הכותב הוא ד"ר להיסטוריה המתמחה בתרבות הספורט

צרו איתנו קשר *5988