שינוי גישה: האם אובמה הפך לפתע לתומך בקפיטליזם החזירי?

הנשיא ברק אובמה מרכך משמעותית את התנגדותו לבונוסים העצומים במוסדות הפיננסיים הגדולים ונותן במרומז אור ירוק לתגמולי העתק בגולדמן זקס ובסיטי, שבועות ספורים בלבד לאחר שגינה בחריפות את "החתולים השמנים" בוול סטריט בגין הבונוסים שהם מקבלים.

בהתבטאות מפתיעה, שהדהימה כלכלנים ואת האגף הליברלי במפלגה הדמוקרטית, אמר אובמה, בראיון לביזנסוויק, כי "עיני אינה צרה בבנקאים" וכי "גם שחקני בייסבול מקבלים מיליונים". הנשיא ניסה לצייר את הבעיה במונחים של שיתוף בעלי המניות בהחלטות על גובה השכר של בכירים במוסדות פיננסיים. הנוסח המלא של הראיון יפורסם בסוף השבוע.

לפי הקטעים ששוחררו לפרסום, התבקש הנשיא להשיב על השאלה הבאה: בוא נדבר על הבונוסים לרגע. לויד בלנקפיין (יו"ר ומנכ"ל גולדמן זקס), תשעה מיליון. ג'יימי דיימון (מנכ"ל ג'.פ. מורגן), 17 מיליון. נכון אמנם שמדובר במניות ושהסכומים קטנים מהמצופה. בכל זאת, האם המספרים האלה נראים לך תקינים?

הנשיא: "קודם כל, אני מכיר את שני החבר'ה האלה. הם אנשי עסקים מתוחכמים מאוד. ואני, כמו רוב האמריקנים, עיני אינה צרה באנשים שצברו הצלחה או ממון. זה חלק ממערכת השוק החופשי. אני חושב אמנם, שחבילות התגמולים שראינו בעשור שחלף, לפחות, לא תמיד עלו בקנה אחד עם הביצועים (של מקבליהן). אני חושב שלעיתים קרובות לא ניתנה לבעלי המניות הזדמנות להשתתף באופן משמעותי בקביעת מבנה השכר של המנכ"לים".

מיין סטריט מתקשה לעכל סכום של 17 מיליון דולר

אובמה: "ראה, 17 מיליון דולר הוא סכום אדיר. כמובן, ישנם כמה שחקני בייסבול שמקבלים יותר וגם הם לא מגיעים למשחקי הגמר בוורלד סרייס. אז אני מוכה הלם גם מזה. אני מניח שהעיקרון החשוב שאנו רוצים לקדם הוא פשוט: תנו לבעלי המניות הזדמנות להשתתף בהחלטות על גובה הבונוסים של המנכ"לים. אני חושב שהתנהלות כזו תשמש גורם מרסן ותסייע לקבוע תואם בין ביצועים לבין שכר. אנו חושבים גם, שככל שרכיב המניות שצמודות לביצוע לאורך פרק זמן מסוים, ולא לרווחים הרבעוניים, יהיה גדול יותר בחבילת התגמולים, כך נוכל למדוד באופן הוגן יותר את הצלחת המנכ"ל. בסופו של דבר, מדידה כזו תביא לשיפור הביצועים בכל המגזר העסקי בארה"ב".

כדי להבין עד כמה חד המפנה בעמדת אובמה כלפי הבונוסים, צריך לנגד את דבריו בראיון לביזנסוויק עם הצהרות קודמות שלו בסוגיה זו. לפני כמה שבועות גינה הנשיא את הבונוסים לבכירי הבנקים כ"משוקצים", "שיא של חוסר אחריות", "מבישים", "שערורייתיים" ו"הפרה של הערכים הבסיסיים שלנו".

מה חולל את השינוי? אנליסטים אומרים, כי בשבועות האחרונים אותתו קברניטי וול סטריט לבית הלבן שהממשל צריך לגלות יחס חיובי יותר למוסדות הפיננסיים ולעודד את מאמציהם להרחיב את חגורת האשראי למשק, אם הנשיא אכן מצפה שהבנקים יהיו חלק מהפיתרון של בעיית האבטלה. כמה דמויות מרכזיות במגזר העסקי הודיעו לממשל שהתקפות כה צעקניות על וול סטריט אינן יכולות לתרום ליצירת אווירה חיובית לעסקים.

הסבר נוסף: דיימון, מג'.פ. מורגן, הוא תורם כבד למפלגה הדמוקרטית. כפי שדיווח וול סטריט ג'רנל, הרפובליקנים מחזרים אחריו ומעלים שאלה שמכוונת לרבים בוול סטריט: מדוע לתרום לדמוקרטים, שמנסים לקדם רפורמות במערכת הרגולציות על מוסדות פיננסיים, במקום לרפובליקנים, שנאבקים נגד רפורמות אלה?

התפנית של אובמה הניבה תגובות חריפות של כלכלנים מובילים, ובראשם פרופ' פול קרוגמן, חתן פרס נובל, מרצה בפרינסטון ובעל טור בניו יורק טיימס. בבלוג שלו, "מצפונו של ליברל", כתב אתמול קרוגמן: "איך זה ייתכן, בשלב כה מאוחר של הנשיאות, שאובמה כל כך לא מבין מהחיים שלו"?

"אלהים אדירים", כותב קרוגמן. "...אובמה חושב ששהמפתח להצלחתו האלקטורלית הוא להכריז בראש חוצות שלקברניטי התאגידים יש השפעה על מדיניותו הכלכלית. אנחנו אבודים". "למיטב ידיעתי", הוא מוסיף, "התנהגות בלתי אחראית של שחקני בייזבול לא דירדרה את הכלכלה הגלובלית אל עברי פי פחת וחמסה ממיליוני אמריקנים תמימים את מקומות העבודה שלהם או את בתיהם. ולגופו של עניין, לא רק שהמגזר הפיננסי נחלץ בעזרת התחייבויות של משלמי המיסים; המגזר הזה מוסיף להישען על משלמי המיסים כדי לשמור על יציבותו".

"הנקודה היא, שמנהלי הבנקים אינם סוכנים חופשיים שמרוויחים סכומי עתק במצב של תחרות חופשית (כמוו שחקני בייזבול)", כותב עוד קרוגמן. "הם מנהלים חברות שנמצאות למעשה בחסות המדינה. יש סיבה טובה לתחושת הזעם נוכח מה שמצטייר, במידה הולכת וגוברת, כסוציליאליזם חמוץ, שבו ההפסדים הם נחלת הציבור אבל הרווחים הם נחלת הפרט".

וסיימון ג'ונסון, מרצה לכלכלה ב-MIT, כתב אתמול, כי היחס החדש של הנשיא אל הבנקים מהווה "אסון של יחסי ציבור" מבחינת הבית הלבן. "יחס יפה לבנקים הגדולים לא יציל את הדמוקרטים מהפסדים בבחירות לקונגרס (בנובמבר השנה). תרומות הבנקים הגדולים יזרמו יותר ויותר לקופות הרפובליקנים ונגד כל דמוקרט (ואין הרבה כאלה) שמעז להאבק למען רפורמות אמיתיות ברגולציות הפיננסיות".