הפרופורציות של התקשורת

האם באמת משתלם לתקשורת להתלהם כל-כך על כל דבר פעוט?

האם יש שם בחוץ מישהו שזוכר מתי איבדנו את חוש המידה? המממ... סביר להניח שלא. קצת קשה להיזכר ולשים את האצבע על הזמן המדויק שבו זה קרה. הרגע ההוא, שבו חמקה מאיתנו היכולת להעריך פרופורציה. הרגע שבו הפסקנו להבחין במידת הכוח שדרושה כדי לגרום למשהו להתבצע, לקרות. הרגע שבו החלטנו שאם לא דורכים בכל העוצמה על דוושת הגז וטסים במלוא המהירות, אז לא קורה כלום. יום אחד פשוט מצאנו את עצמנו במקום הזה, ומשם הדרך חזרה נראית מסובכת וחשוכה.

שימו לב כמה בלגן היה לנו בשבוע החולף, בלי שבאמת קרה משהו. עד כמה, למשל, ירדנו על יו"ר הכנסת רובי ריבלין, כי הוא הציע שחברי הכנסת יטוסו ביזנס קלאס בנסיעות הרשמיות שלהם. כן, אין ספק שהראינו לו מה זה.

בלי לבזבז זמן יקר, תוך שתי שניות בערך, ריבלין חטף גל של תקשורת עכורה לפרצוף. שחיתות! בזבוז! שערורייה! השתמשנו בכל ארסנל המילים המיליטנטיות שלנו.

אבל הלו? מה קרה? האם באמת מדובר במחדל גדול כל-כך? הרי אלה הם נבחרי הציבור של המדינה שלנו. למה זה לא יכול להיות מובן מאליו שניתן להם קצת כבוד? אחרי הכל, אם אנחנו לא נכבד אותם - אז מי כן יכבד אותם?

לא על כל דבר צריך מיד להתנפל ולזעוק. שיטוסו ביזנס. הם חברי הכנסת של ישראל - הם הפרלמנט שמייצג אותנו. בסך-הכל מדובר ביישור קו עם סטנדרטים די ברורים מאליהם במדינות מערביות. אז למה אצלנו אי-אפשר?

עוד לא נגמר סיפור הח"כים - והנה אנחנו כבר בסקנדל הבא. והפעם - הצעת חוק שתאפשר לישראלים שאינם גרים בארץ להצביע בחו"ל כשיש בחירות. שוב שחיתות! שוב שערורייה! שוב פרשנויות ארסיות, על כך שהכל בעצם מזימה שפלה של הימין, כי הרי ידוע שהיורדים הם כולם ימניים! הרי מרוב לאומנות הם עוזבים את הארץ! אבל תגידו, אולי נירגע רגע? אחרי הכל - שוב מדובר במשהו שהוא די סטנדרטי במדינות מערביות.

אפשר ליצור אי-אילו סייגים, אולי להגביל את אפשרות ההצבעה מחו"ל בהתאם לאורך התקופה שהישראלי אינו מתגורר פה, למשל. אבל למה ישר לצעוק "לא"? אין להצעה הזאת שום צד חיובי? מה לגבי חיבור הישראלי שירד מהארץ חזרה למולדת שלו? אולי, בעצם, אפשר גם לראות את זה כצעד שיגרום ליורדים המתנדנדים להרגיש שייכים יותר, כדי שיהיה סיכוי להחזיר אותם לפה ביום מן הימים?

אפקט התפוקה השולית הפוחתת

אבל לא. התקשורת שלנו לא רואה צדדים חיוביים. אין לה עצבים לזה. היא מתנפלת. מתלהמת. מתאגרפת, סוטרת, בועטת, ומנצחת בנוק-אאוט, ואם היא ביום רע - אז רק בנקודות. גמרנו את הקורבן הנוכחי? יאללה, תביאו את הקורבן הבא.

התקשורת שלנו הפכה לאלימה כל-כך, שזה פשוט פחד אלוהים ליפול לפה שלה. רק חבל שאף אחד לא לוקח בחשבון שתי תוצאות הרסניות של ההתנהלות הזו.

הראשונה קשורה באפקט התפוקה השולית הפוחתת. ככל שמרביצים יותר ומתנפלים יותר ובועטים יותר - כך בפעם הבאה זה ישפיע פחות. התקשורת שלנו כל היום זועקת "זאב, זאב". אז מה קורה כשיש זאב אמיתי? אף אחד כבר לא ממש מצליח לזהות אותו, כי הוא נראה כמו כל הזאבים שהתבררו בסוף כזבובונים בתחפושת.

כיתת יורים על כל דבר קטן

השנייה אולי הרסנית עוד יותר - האלימות. אחרי שחטפה נעל בפרצוף לא מזמן, נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש התייחסה לכך השבוע - כשדיברה על אלימות נגד השופטים.

ובאמת, לא נעים להיות היום שופט במדינת ישראל. אבל האלימות הזו, שגם משתקפת מתוך הטוקבקים באינטרנט שביניש כל-כך ששה לצנזר, היא רק תמונת ראי. תמונת ראי לאלימות הקיימת פה בכלל, וכן, גם לאלימות שפשתה בתקשורת והפכה למאפיין הכי בולט שלה.

אולי נדמה לנו שאנחנו שוחרי צדק, שלום ושלמות. אבל תכל'ס - אנחנו אלה שיוצרים אווירת התלהמות, התנפלות על כל מה שזז והוצאה להורג בכיתת יורים על כל דבר קטן. אפילו על הצעה שנבחרי הציבור שלנו יטוסו בביזנס, במקום בקואוץ'.

האם זה באמת שווה את זה, כל ההתנפלות הזאת? אולי בפעם הבאה, רגע לפני שלוחצים על ההדק, כדאי לעצור לרגע ולשקול.

נניח שבאמת נצליח להפיל את היוזמה שהח"כים יטוסו בביזנס. נחסוך אולי כמה שקלים לציבור ונרגיש טוב עם עצמנו. אבל בשורה התחתונה, האם באמת נרוויח? הרי האלימות הזאת מתוך המילים מחלחלת. משפיעה. דווקא כאן, התרומה השולית שלה ממש לא פוחתת, אלא מצטברת.

אז אם יש סיכוי קלוש שבעצם אנחנו אלה שיוצרים את הלך-הרוח הזה בציבור, אולי כדאי שקצת נרגיע?