הנקראות ביותר

חידה ושמה הופמן

הסופר יואל הופמן מוציא ספר חדש, "מצבי רוח". פרופ' יגאל שוורץ, העורך של הופמן, מדבר על הסופר האניגמטי, שנמנע מראיונות

רבים נוטים לראות ביואל הופמן סופר של סופרים. עוף מוזר בנוף הספרות הישראלית, שכותב למעטים. הגיע הזמן לשנות גישה: כל אחד יכול לקרוא הופמן. לא מוכרחים להבין אצלו כל דבר. גם אם קולטים חלק, עדיין נשארים עם הרבה.

הופמן כותב פרוזה שהיא שירה: השורות קצרות, מנוקדות, הפסקאות קצרות גם הן, הטקסט מופיע לרוב על צד אחד של העמוד, הכתיבה אסוציאטיבית, לא תמיד יש בה עלילה ליניארית. הופמן מתבונן בדברים במבט חדש, מבט של איש זן. והכתיבה שלו שוברת לפעמים את הלב.

זה התחיל בסיפורו הראשון, "קצכן", שפורסם ב-1986 בכתב העת "איגרא 2". סיפור על ילד קטן שהתייתם מאמו. שלוש שנים אחר-כך פירסם הופמן את ספר הפרוזה הראשון שלו, "ספר יוסף", שכלל ארבע נובלות. אחר-כך הגיעו "ברנהרט", "כריסטוס של דגים", "גוטפרשה", "מה שלומך דולורס", "הלב הוא קטמנדו", "השונרא והשמטרלינג", "אפרים", וספרו האוטוביוגרפי, שלווה באיורים מעשה ידיו, "Curriculum Vitae". כעת רואה אור ספרו החדש, "מצבי רוח" (כתר).

"מצבי רוח" ממשיך את מה שעשה הופמן בספריו האחרונים: הזרה לדברים המוכרים, התייחסות משועשעת אבל גם רוויית כאב לסיטואציות מוכרות, זיכרונות ילדות מרמת-גן של שנות ה-40, אהבות ישנות, החנווני מהמכולת, עולם המתים. אבל יש בספר גם התייחסות לדברים מציאותיים, כמו סצנת הספרות המקומית. והוא נוגע גם בשאלות על כתיבה.

הופמן נולד ב-1937 בעיר ברשוב שברומניה, למשפחה של יהודים ילידי אוסטרו-הונגריה. שפת אמו הייתה גרמנית. הוא הגיע לישראל עם משפחתו בגיל שנה. כשהיה בן שלוש וחצי התייתם מאמו, וגדל אצל קרובי משפחה ובפנימייה.

הופמן הוא פרופסור לתרבות יפן ומזרח אסיה, הוא למד באוניברסיטת קיוטו ביפן ובאוניברסיטת תל-אביב, ולימד שנים רבות באוניברסיטת חיפה. הוא אף תירגם טקסטים חשובים מתרבות סין ויפן.

לא הרבה פרטים ידועים עליו. יש בדמות שלו - כסופר וכאדם - משהו אניגמטי, והופמן גם מקפיד להישאר כזה. הוא מסרב להתראיין, או להצטלם, או ללוות את ספריו במסע יחסי ציבור. את הפרטים הביוגרפיים אודותיו אפשר ללקט בעיקר מספריו. הרחובות שבהם גר, הילדות שבהן היה מאוהב בבית ספר יסודי, אביו, אמו החורגת, הנשים שאיתן היו לו קשרים.

השואה כחוויית יסוד

"הופמן הוא מפה ולא מפה בו-זמנית", אומר פרופ' יגאל שוורץ, ידידו הקרוב ועורכו של הופמן. "יש בכתיבה שלו הקשרים מתרבות מזרח אסיה ועולם הזן, אבל יש בה גם אספקט חברתי של הוויית יוצאי אירופה בישראל של שנות ה-30 וה-40. השואה היא חוויית יסוד בכתיבה שלו, היא עוברת אצלו כחוט השני. זו ספרות מלנכולית שתמיד פורצת אל מחוז החסד".

לפעמים מאשימים את הופמן בחוסר קומוניקטיוויות. לדברי שוורץ, הופמן משחק משחקי חתול ועכבר עם הקוראים שלו. "כל פעם שהוא מרגיש שכבר מבינים אותו, הוא מגביר את המאמץ של הקורא. בשבילי הקריאה בו היא מסע בין כוכבים. הוא לא נזקק אפילו לעריכה של פסיק. ראיתי את 'קצכן' כשרק פורסם, קראתי שורה אחת, צלצלתי אליו ואמרתי לו 'כל דבר שתכתוב בחיים אני אוציא לך'".

למה הוא מקפיד לא להיחשף?

"הוא פשוט כזה. הוא לא מבלה הרבה בחברת אנשים. הוא מבלה הרבה זמן בחברת בת-זוגו, ישן הרבה, מטייל עם הכלב. חשוב לו שיקראו אותו. לא חשוב לו כמה קוראים אותו, אלא שיהיו לו קוראים טובים. לפני 20 שנה יצא לו ספר ילדים שנקרא 'בפברואר כדאי לקנות פילים'. באותה תקופה, אחרי שהספר יצא, הופיע גרפיטי בשוק מחנה יהודה בירושלים, 'בפברואר כדאי לקנות פילים'. שימח אותו שעשו מזה גרפיטי".

ב"מצבי רוח" עובר הופמן בשלב מסוים לכתוב "אנחנו" במקום "אני", וטוען שזה מפאת המבוכה. "זה לא רק מפאת המבוכה", אומר הסופר דרור בורשטיין, ידידו של הופמן. "זה נוגע גם לתפיסה של ה'אני' בעולם הזן. תפיסת הקול המספר היא לא דבר קבוע, הקול הזה יכול להשתנות מספר לספר, למרות שיש משהו שהולך איתו בין הספרים. התפיסה של האני אצלו יותר רחבה, היא כוללת גם את השמש ואת הירח והיא יכולה לכלול פחות או יותר כל דבר".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות