ותודה ליגאל אלון שהביאני עד הלום

משתי בחינות הספר "רבין - צמיחתו של מנהיג", שמתאר את 27 שנות חייו הראשונות של ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין ז"ל, מגיע באיחור.

ראשית, כי ההילה סביבו מתעמעמת ככל שאנו מתרחקים משנת הירצחו וגם בשל סופו של "תהליך אוסלו", שאותו הוא יזם והוביל. שנית, כי אנשי דורו, אותם הנפילים מתל-אביב של סוף שנות ה-20, ובהמשך, מבית הספר כדורי ומהפלמ"ח, הולכים ונעלמים.

בהיעדרם, הספר מכיל את מה שנאסף, נכתב וסופר עד היום. כלומר, אין לו את היתרון בכך שהוא נכתב על אישיות בת ימינו, על-פני למשל נפוליאון בונפרטה או ג'ורג' וושינגטון.

מעבר לכך, הבחירה ללכת לתחילת דרכו של רבין, היא מעניינת. כי בעוד רבין באחרית ימיו הוא בעיני הימין "מבשר אסון אוסלו" ובעיני השמאל "המנהיג שהלך הכי רחוק לקידום השלום", רבין הצעיר, יפה הבלורית מהפלמ"ח, הוא הקונצנזוס הישראלי בהתגלמותו.

הכתיבה עצמה מתחילה כמקוטעת, מייגעת ועם ניתוחים בעלי איכות בינונית, אבל כל אלו משתפרים ככל שמתקדם הספר. רבין הצעיר הוא ספורטאי מצטיין, פרפקציוניסט, כזה שמתרגז כשהוא עד למשחק שחמט בעל איכות ירודה, וביישן גדול עם בנות, סיפור שהיה לאגדה וגם נשוא בדיחות רבות בבית הספר לחקלאות "כדורי" המיתולוגי שבו למד.

גם את אשתו, לאה, ספק אם היה פוגש, לולא היה שם לידו יגאל אלון, בוגר ותיק יותר של כדורי ומפקד הפלמ"ח, כדי לדחוף אותו לעברה, או כך לפחות האגדות מספרות.

אגב, מצד הוריה של לאה, החתן לעתיד זכה לכתף קרירה. הרי, בעוד הם היו בורגנים, משפחתו הייתה סוציאליסטית-סגפנית. או בלשונם, הוא היה "פושט". נכון, רק ראש ממשלה לעתיד.

בכלל, עם כל הכבוד לסגולותיו של רבין, כמנהיג, כטקטיקן וכאיש עקרונות, ספק אם היה מגיע לפסגת ההנהגה הצבאית והפוליטית של ישראל, אלמלא אלון קידם אותו לכל אורך הדרך, קידום שלעתים היה קצת מהיר מדי.

כך היה כשמונה רבין, בהיותו בעל ניסיון קרבי קלוש, לפקד על חטיבת הראל במלחמת העצמאות. לא שהאחרון היה האשם העיקרי בנפגעיה הרבים ובהישגיה הבינוניים של החטיבה. אבות רבים היו לכך, אבל בדיעבד לא בטוח שהפרוטקציות הללו הועילו. בסוף גם אלון הבין זאת ולקח אותו להיות סגנו בהמשך המלחמה.

דרך רבין עולה בספר גם סיפורה של חטיבת הראל. מן טלנובלה טראגית, שמזכירה כי מלחמות הגנרלים הישראלים החלו הרבה לפני 73'. כה עייפים ומרוטים היו חייליה, שכאשר הגיעה הכרזת המדינה של בן גוריון, ביקש אחד מהם לכבות את הרדיו. "נשמע את ההכרזה מחר", הוא הפציר בחבריו.

ממש כמו שכאשר יורדים לפרטים, מתגלה רבין האדם, לו גם חסרונות וכישלונות, דברים דומים עולים בספר גם לגבי הפלמ"ח, שכה רבות שובח והולל.

אולי זו חוכמה שלאחר מעשה, אבל במלחמת העולם השנייה הארגון התגלה במלוא קטנותו. הוויכוח החם ביישוב היהודי בארץ ישראל היה אז אם להילחם במסגרת הצבא הבריטי השנוא (כנגד הנאצים השנואים יותר), או להצטרף לפלמ"ח. תומכי הפלמ"ח עשו הכל כדי שלא להגיע לאופציה של סיוע למלחמה באירופה, מתוך חשש שכך יתפרק הארגון.

האידיאולוגיה הזו, של העמידה מנגד בזמן שמיליוני יהודים ואחרים נרצחים באירופה, היא בלתי נסלחת, בוודאי לאור זאת שלאחר מכן אנשי הפלמ"ח דאגו לצרוב בזיכרוננו שהם היו הלוחמים היהודים האמיצים, בזמן שיהדות אירופה הלכה כצאן לטבח, כאשר לא זה ולא זה נכונים.

גם מבחינת מקצועית קרה, מדיניות זו לא הייתה מוצלחת. הניסיון הקרבי שהפלמ"ח היה יכול לרכוש במלחמת העולם, יכול היה לסייע במאבק על המדינה הצעירה. דוד בן גוריון הבין זאת ולא בכדי הוא העדיף במלחמת העצמאות כמעט תמיד קצינים מצבאות זרים על-פני מפקדים מהפלמ"ח. גם רבין, מהיוצאים מן הכלל הבודדים, לא הצדיק את האמון בו בתקופה זו, אלא רק לאחר מכן.

בסופו של דבר, רבין הוכיח את יכולותיו בשדה הקרב, אבל רק הרבה לאחר מכן. מהבחינה הזו, ולא רק, הספר הזה הוא רק תחילתו של הסיפור.

"רבין - צמיחתו של מנהיג", מאת שאול ובר, הוצאת מעריב, 244 עמ'