הקרב העצוב של רוממה

"מאות הפגינו מול משכן הכנסת", שיקרה כתבת קול ישראל בדיווח שהעבירה ליומן החדשות ברשת ב' על ההפגנה של עובדי רשות השידור. מקולה הנרגש והתועמלני ניתן היה באמת לחשוב כי היה זה באמת "קרב אחרון", כפי שאותה כתבת הכריזה. המציאות היא אחרת לגמרי.

שלשום (ב') בשעות אחר-הצהריים הגיעו לשטח גן הוורדים בירושלים בקושי 100 אנשים. חלקם המועט נשא שלטים, אף אחד מהם לא ממש הרים את קולו. אפילו השוטרים שהגיעו מוכנים למקום נראו משועממים במיוחד. זה לא היה קרב, אבל זו בהחלט היתה הפגנת כוח - כוחו הדל של השידור הציבורי, וחמור מכך - של עובדיו.

אם מישהו רצה הצגת תכלית למצבה הנוכחי של רשות השידור, היה עליו להגיע לאותה "הפגנה". קבוצה של עובדים עייפים ומתבגרים המקשטים בנוכחותם את הפוליטיקאים שגנבו במהרה את ההצגה. היה אירוני לראות את חבר כנסת אחר חבר כנסת לוקח את המגפון וקורא נוסחאות להצלת רשות השידור - ומיד אחר-כך את עיתונאי הרשות שמדגישים כי אין התערבות פוליטית ברשות השידור.

ההתערבות הפוליטית ברשות היא לא בתכנים. הפוליטיזציה של רשות השידור זורמת בברזים בבניין ברחוב רוממה - כל מהותה היא הקשר עם המחוקק. בניגוד למה שנהוג לחשוב, בימים אלה זה דווקא לטובתה.

בינתיים זה לא נראה טוב, למרות הבריזה האופטימית במפגש מול משכן הכנסת. כשמסתכלים על עובדי הרשות ועל העדר המוטיבציה שלהם להציל את ביתם, לא נותר אלא לברך שיש את אקוניס, הרצוג, כבל ואורון. כשרואים את התנהלות הוועד המנהל וההנהלה, צריך להודות על כך שלפחות במקום אחד בירושלים יש התייחסות לעתיד רשות השידור - ולהצר על כך שהוא לא ברוממה אלא בקריית הלאום.