מגזין G חוזר אל המקומות שעשו את הכותרות בעבר

הבורסה לניירות ערך ברחוב אלנבי ("אסור היה להגיע בג'ינס"), קשיי המימון של מרכז שוסטר ברמת-אביב ג' ("הבנקים לא האמינו אז בפרויקט"), הבנקט הראשון ברחוב דיזנגוף ("תוכנן במגמה ברורה למוטט עצביו של לקוח במצוקה") - ולא רק ■ קלאסיקה מודרנית

לרגל יום העצמאות חוזר מגזין G אל המקומות שעשו את הכותרות בעבר.

"הסתובבו הרבה עיתונאים - בכל יום הייתה כתבה אחרת"

הפסאז' ברחוב אלנבי 113 בתל אביב אינו מסגיר את עברו בימים שבהם שכנה בו הבורסה לניירות ערך, לפני שעברה לרחוב אחד העם. "התחלתי לעבוד ככרוז בבורסה אחרי הצבא, בדצמבר 1977", אומרת ענת בלום, כיום מנהלת יחידת הסליקה במסחר הבורסה. "היה אז אדרנלין מטורף במסחר; היו שתי זירות, אחת לאג"ח ושנייה למניות, בקומה הרביעית בפסאז' (בתמונה). הכול היה ידני. היינו שישה כרוזים שהתחלפו בכל שעה, חצי מהם נשים, אפילו שההגמוניה באולמות הייתה גברית, בעיקר יקית. הגברים היו מחויבים להתלבש בז'קט ובעניבה, ואסור היה להגיע בג'ינס. היה פרגוד לציבור, ומדי יום - במשך שעה או חצי שעה - אזרחים יכלו להגיע ולשמוע את המסחר. היו נשמעות צרחות מטורפות, 'קניתי'. הייתי עולה לבמה עם דף מסחר ועם עט, ולידי מכונת חישוב, והיינו אוספים מכולם את הפקודות. זאת הייתה תקופת האבן במסחר".

62 שנה, לך תזכור / צלם: יחצ
 62 שנה, לך תזכור / צלם: יחצ

יום שישי בצהריים, עובד ניקיון מעביר סמרטוט לח על מרצפות הקרמיקה. שתי עלמות צעירות מעשנות, רעש הכביש הסואן נשמע מרחוק, ורק עובדי "האימפריה של אבי סופר" מתרוצצים הלוך ושוב במסדרון הרחב (בתמונה הקטנה למעלה משמאל). רשת מוצרי החשמל של סופר החלה דרכה ב-1956, אז אביו, עולה מעיראק, פתח את חנות החשמל הראשונה של המשפחה באלנבי. ארבע שנים מאוחר יותר וברוקרים מחויטים הפכו להיות שכניו של סופר האב כאשר הבורסה התמקמה לראשונה מחוץ למחוזות בנק לאומי באותו הפסאז'.

"אני זוכר שהייתה התקהלות תמידית של אנשים בפסאז'", מספר סופר, שעזר באותן השנים לאביו, והיה עד להתרחשות הפיננסית. "בסניף של בנק לאומי היה מסך טלוויזיה שבו העבירו את הנתונים מהבורסה, וכולם הצטופפו סביבו (בתמונה למעלה מימין). הבורסה נתנה למקום צבע אחר, והייתה טובה גם לעסקים מסביב. כשהבורסה הייתה עולה היו צהלות שמחה וכולם הלכו מחויכים, כשהבורסה ירדה לכולם היה פרצוף תשעה באב. כמו קזינו. ביום שבו נפלו (1983) מניות הבנקים, הייתה ממש אווירת אבל ופרצה מהומה, הסתובבו הרבה עיתונאים - בכל יום הייתה כתבה אחרת".

באותה העת, שנת המשבר, העבירה הבורסה את משכנה לרחוב אחד העם, משכנה הנוכחי, בשל הצורך באולמות מסחר גדולים יותר. שלוש שנים מאוחר יותר מונתה אסתר לבנון לתפקיד סמנכ"לית עם מטרה ברורה: להטמיע תהליכי מחשוב במסחר היומיומי. "תהליכי מחשוב בשנות ה-80 היו דבר קשה", נזכרת לבנון, היום מנכ"לית הבורסה. "שלא כמו היום, כשכל ילד יודע להפעיל מחשב, אז זה היה מסובך, לא ידוע, והפחיד רבים. מה גם שבבורסה המחשוב גרם למי שהיה בעל יתרון, משום שהיה קרוב לתהליכים הידניים, להפסיד את אותו היתרון. הרי למחשוב יש תכונה שמאפשרת שוויון ושקיפות, וזה דבר נהדר למשקיעים, אבל זה לא טוב לברוקרים שישבו באולמות המסחר ושיכלו להגיב מיידית, או לבנקים הגדולים שריכזו מידע שלא היה למשקיעים. לכן בהתחלה אף אחד מהם לא התייחס למערכת המחשוב בחיבה גדולה.

"הדבר הראשון שעשינו, ב-1987, היה לחבר את כל המחשבים של החברים למערכת אחת. אני זוכרת שבראש השנה הגיע מנכ"ל של אחת מחברות הברוקרים, לחץ לי את היד, ואמר בהתרגשות, 'איזה יופי של פרויקט, ומה תעשו עכשיו?'. הוא ראה רק את הצ'ופצ'יק של הקרחון ולא הבין עוד כמה עבודה יש".

בכתבה שפורסמה ב"גלובס" ב-1989, תחת הכותרת "ניצחון המשתנים", דווח על פועלה של לבנון, על מחשוב המסחר ועל המשמעות באותה העת "לשים קץ למניפולציות בשערים". כך סוכם בכתבה: "אפילו השמרנות הישראלית נכנעה בסופו של דבר ליעילותם הברורה של חידושים טכנולוגיים". במאמר מערכת "גלובס" (ראו בעיגול מימין למטה) נכתב: "הגיע הזמן שהחלומות הגדולים על רפורמה בשיטת המסחר ועל חיסול העיוותים הנובעים מהשיטה הקיימת יתגשמו".

"לקראת 1991 השארנו את מאה המניות הגדולות באולמות המסחר, ולשאר הניירות עשינו מערכת ממוחשבת מתוחכמת שנקראת כר"מ (כרוז ממוחשב)", משחזרת לבנון. "בעצם, לכל הניירות ממאה הגדולות ואילך אפשר היה לתת פקודות, והם נסחרו בצורה ממוחשבת לגמרי. זה הוביל למהומה גדולה מצד חברי הבורסה, כי מהרגע שעשינו את זה, המידע היה גלוי לכולם בזמן אמת. אבל הדבר הוכיח את עצמו ואפשר כניסה לחברות חדשות ומחזורי מסחר גדולים יותר. המעבר האחרון שעשינו, ב-1997, היה מעבר למסחר רציף. הוא כבר היה קל נפשית לכולם, וקיבלו אותו בברכה. בראייה לאחור נדמה שהיה קל, אבל למעשה אכלנו הרבה חצץ בדרך".

מהפסאז' ההומה באלנבי, דרך המסחר הממוחשב באחד העם, תעבור הבורסה בקרוב למבנה המתוכנן ברחוב אחוזת בית פינת רחוב מונטיפיורי. אותו אזור בתל אביב, במשכן מפואר יותר. "יותר מ-50% מהעובדים בבורסה עובדים במערך הטכנולוגי; אין לנו מקום אפילו לעוד כבל אחד בקירות, ועלה צורך לעבור למבנה גדול יותר", אומרת לבנון.

שלא כמו הבורסה, אבי סופר נשאר כל השנים באותה הכתובת באלנבי. החנות הקטנה למוצרי חשמל הפכה לימים לרשת בת 24 סניפים, ויש מי שמכנה אותו "רמי לוי של מכשירי החשמל". המפגש השני של סופר עם הבורסה היה ב-2003, כאשר ביקש להנפיק את החברה, "אבל לא רצו לשלם עבורה את הערך המתאים וירדנו מזה", הוא אומר. "אז אנחנו נשארים כאן".

"לאבא היה קשה לקבל מימון"

מורן שוסטר חוזרת אל ימי בניית

מורן שוסטר הייתה בת 7 כשעלו הדחפורים על השטח שבו עומד כיום מרכז שוסטר ברמת אביב ג'. "אני זוכרת את התקופה שבה בנו את המרכז; בימי שישי היינו באים, אני ואחים שלי ואבי, לאתר הבנייה לעשות על האש עם הפועלים. היינו אז גם חברה מבצעת, והיה הווי של הקמת המרכז החדש". היום היא בת 30 ומנהלת את המרכז שבנו אביה, הקבלן צבי שוסטר שנפטר לפני 12 שנים, ואחיו משה. בנוסף, היא מנהלת פרויקטים ופיתוח עסקי בקבוצת נווה שוסטר, שאותה מנהלת אמה, דליה.

במארס 1987 פורסמה ב"גלובס" ידיעה על המרכז המסחרי העתידי: "שוסטר מכר שטחים מסחריים ב-4.4 מיליון דולר", נכתב בכותרת. בגוף הידיעה דווח כי "הקבלן שוסטר מכר עד כה 1,100 מ"ר במרכז המסחרי החדש. שוסטר גובה 4,000 דולר למ"ר". עוד נכתב כי הקבלן ימכור חצי משטח המרכז (בסך-הכול 3,000 מ"ר) בעבור 6 מיליון דולרים, סכום שיכסה את ההשקעה בשטח ובבנייה. את השאר ישכיר לפי עלות של 40 דולרים למטר רבוע.

מדוע מכר הקבלן מחצית מהשטח? "לאבא היה קשה לקבל מימון לבניית המרכז, הבנקים לא האמינו אז בפרויקט", מסבירה בתו מורן. "אבל מי שקנה אז חנות אומר היום שזאת אחת העסקות הטובות שעשה בחייו; יש תור קבוע של חמישים בעלי עסקים שמחכים שתתפנה חנות".

מרכז שוסטר נבנה בסמוך למרכז אלרם, שנבנה חמש שנים לפניו, אך השם שוסטר דבק בשניהם. בראשיתו הייתה המזרקה הממוקמת בחזיתו לאטרקציה של ממש עבור ילדי השכונה, שבגרו ופוקדים היום את הבוטיקים המנצנצים ואת בתי הקפה. המזרקה עומדת כיום יבשה, הדור הצעיר כבר לא מתרגש ממנה. "כשהמרכז נבנה היו באזור רק הקניונים דיזנגוף סנטר וקניון איילון", מספרת שוסטר. "במרכז נוצר תמהיל ייחודי לתושבי רמת אביב ג'".

תדמיתו של המרכז יוקרתית, כמו של השכונה שבה הוא פועל, אולם אם שואלים את בני סלע מחנות הפופ הוותיקה קרוסל, הוא מתעקש שלא כל הנוצץ זהב: "זאת אשליה; משום שזאת שכונה אמידה, יש רושם של פדיונות שיא בחנויות, אבל האמת היא שזה כמו בכל שכונה אחרת. בחנויות שמוכרות סחורה רגילה, כמו חנות הצעצועים, המחירים שווים. ההבדל הוא בבוטיקים שמוכרים מותגי יוקרה, ולכן המחירים בהן בהתאם".

כך או אחרת, סלע שוכר את החנות כבר עשרים שנה. הוא היה בן 36 כשאיתר את השטח - באותם ימים שטף את הארץ טרנד חנויות הפופ שייבא מאמריקה היזם יוסי פלורנטין, שהקים את רשת קרוסל. סלע אהב את הרעיון, והיה הזכיין הראשון ברשת, שפשטה רגל לאחר חצי שנה - הוא נשאר עם השם. "לא היה כלום בשטח הזה, רק מגרש חול", הוא נזכר. "יחד איתי נפתחה חנות מכולת, שנסגרה לאחר חצי שנה. ואז הגיעו פיצה פינו, שהם ותיקים, חנות התכשיטים סלזיוס, סטימצקי, מזרע ועוד. לפחות מחצית מהחנויות במרכז ותיקות, כאן עוד מהשנים הראשונות".

איך העסקים במרכז? "כבר מההתחלה המרכז הצליח, אך מחירי השכירות עלו משמעותית לאורך השנים", כך סלע. "לזכותה של דליה שוסטר ייאמר שבשנים הקשות של האינתיפאדה השנייה היא הורידה ביוזמתה את מחירי השכירות, אני מאוד הופתעתי. עבור מי שקנה פה נכס מדובר בתשואה פנטסטית".

לאחרונה עלה מרכז שוסטר לכותרת בדיווחים על המאבק בין תושבי שכונת רמת אביב ובין פעילי חב"ד בעיר שמתמקמים בשעות סואנות במרכז, ומזמינים צעירים לגלות את הדת, בדרכם לבוטיקים.

יש דברים שלא משתנים -

גם לפני עשרים שנה זוגות צעירים התקשו לממן קניית דירה

יש מי שימצא בזה מעט נחמה. עלעול בכותרות "גלובס" משלהי שנות ה-80 מלמד שלזוגות הצעירים באותם הימים היה קשה לקנות דירה ממש כמו שמלמדות הכותרות של היום. "חשש לעלייה במחירי הדירות לזוגות צעירים", קבעה כותרת בעיתון ב-1987. במרכז הדיווח עמדה התכתבות בין ח"כ רפי אדרי, אז יו"ר מועצת המנהלים של חברת שיכון עובדים, ובין אלי נחמיאס, יו"ר חברת שיכון ובינוי דאז.

"צפויה העלאת מחירים מסחררת במחירי דירות לזוגות צעירים בתקופה הלא רחוקה", כתב אדרי. "שיכון עובדים מתמודדת עם מצב של חוסר קרקע זמינה לבנייה לזוגות צעירים, כאשר המעט שמוצע לבנייה על-ידי מינהל מקרקעי ישראל מוצע במכרזים שבהם נקובים מחירים מופרזים, דבר המקטין את התחלות הבנייה בארץ".

את אחת ההשלכות של מצוקת הדיור ניתן היה למצוא בידיעה מאותה שנה שדיווחה: "דירות 'על הכביש' התייקרו ב-30%-35%". על-פי הידיעה, "המחסור המחמיר בדירות מביא לגידול הביקוש לדירות הנמצאות על כבישים ראשיים וסואנים. לפני שנה, ואפילו פחות, קשה היה למכור דירות אלה, ומחיריהן היו נמוכים. כיום השתנה המצב. כל דירה נחטפת, אפילו על כביש ראשי. דוגמה אחת היא חברת ברנוביץ', הבונה בית דירות על כביש חיפה בשולי רמת אביב ג'. לפני חודשים אחדים נע מחיר דירה בת שלושה חדרים סביב 140 אלף דולרים, באחרונה נמכרה דירה בפרויקט ב-190 אלף דולרים". השאר היסטוריה.

תרבות נמוכה

הקרב על מחירי הספרים לא נולד בתחרות בין סטימצקי לצומת ספרים

חוק הספרים הצרפתי (חוק לאנג) מרחף מעל ענף הספרים בישראל מאז שחוקק בצרפת ב-1981. ב-1989 החלו להישמע באירופה קולות ערעור על יעילותו. החוק המדובר מגן למעשה על מחירי כותרים חדשים, ואוסר את הוזלת מחיריהם שנתיים לאחר צאתם לשוק. בצרפת נחקק החוק במטרה להגן על חנויות הספרים הקטנות, אשר ביקשו לשרוד בענף. ידיעה על המחלוקות סביב הנושא וההתייחסות בישראל פורסמה באותה השנה ב"גלובס" תחת הכותרת: "חוק מחירים קבועים לספרים בישראל?".

בידיעה התראיין אריה פרידלר, אז מנכ"ל התאחדות הוצאות הספרים בישראל. גם הוא הביע רגשות מעורבים כלפי היוזמה הצרפתית, ואמר: "אם נפעל לקבלת חוק, כמו בצרפת, יימצאו מו"לים שיתנגדו לכך. יהא עלינו לשכנע את המחוקק שלא מדובר בהפרת חוק ההגבלים העסקיים. אנחנו מבקשים שלא יימכר ספר בפחות ממחירו הריאלי".

כאילו דבר לא השתנה, ועשרים שנה לאחר מכן חזר החוק הצרפתי לכותרות בשנה שעברה, בעקבות הצעה לחוק דומה שיחול על ענף הספרים בישראל, שהוביל ח"כ ניצן הורוביץ, בעקבות יוזמה של ח"כ מיכאל מלכיאור בכנסת הקודמת. הסופרים הוותיקים, דוגמת יורם קניוק, הביעו תמיכתם בהצעה, ואילו הצעירים חשו מקופחים וביקשו לשמור את השוק חופשי. טענות על אינטרסים מסחריים שאינם טהורים החלו צפים, והחוק עורר מהומה רבתי בענף הספרים, המתקשה זה שנים לעמוד בתחרות האגרסיבית, בעיקר בין שתי רשתות השיווק המובילות - צומת ספרים וסטימצקי.

"התחלנו לראות ערימות בקבוקים אחרי הפיקניקים"

ראשיתם של מתקני המיחזור לבקבוקי הפלסטיק

תחילת שנות ה-80 פרץ הפלסטיק אל חיי הצרכנים והתעשייה. ב-1987 נחבאה בעמודיו הפנימיים של "גלובס" ידיעה קטנה שכבר התריעה על השלכותיו. "יש למחזר את בקבוקי הקנקל", נמסר מהמכון לפלסטיקה. "אם לא תיושם שיטה מתאימה למיחזור בקבוקי ה-PET של משקאות תוססים בנפחי 1-2 ליטרים, אנו צפויים לבעיה אקולוגית". בידיעה דווח על סקר שביצע המכון, ושלפיו "ב-1986 יובאו לארץ 3,000 טון PET. התחזית היא שבארץ, כמו בעולם, יגדל השימוש בחומר לייצור מוצרי אריזה שונים, שיגרום לפסולת של 5,000 טון פסולת PET לשנה". היה זה למעלה מעשור טרם המהפכה הירוקה ששטפה את העולם, ובקבוקי השתייה המוכרים כיום ממדפי המשקאות הקלים כונו אז קנקלים.

מי שהייתה מנכ"לית המכון לפלסטיקה באותם ימים היא שושנה אברהמי ז"ל. ב-1991 החליף אותה שמואל קניג, פרופסור לפלסטיקה שאיחד את המכון עם איגוד יצרני הפלסטיק בישראל.

"באותן שנים בקבוקי השתייה מפלסטיק הפכו לחלק בלתי נפרד מתרבות הצריכה בישראל", הוא נזכר בהלך הרוח. "התחלנו לראות כיצד אנשים משאירים ערימות בקבוקי פלסטיק אחרי הפיקניקים, מה שהוביל לפסולת מוגברת. באמצע שנות ה-80 התחילה התנועה למיחזור פלסטיק בעולם, ואנחנו היינו אז קצת כמו דון קישוטים שצועקים במדבר. הרי באותם ימים לא היו מפעלי מיחזור לפלסטיק בישראל. רק לקראת סוף שנות ה-80 אמניר לקחה על עצמה להתחיל בנושא, ומאז תעשיית המיחזור בישראל התפתחה, וכיום ישנם ארבעה מפעלים שממחזרים בקבוקי פוליאסטר, וכלובי המיחזור תפסו תאוצה".

ב-1992 נוסד גם מפעל אביב לתעשיות מיחזור, שהפך לשחקן בולט בתחום. מנתוני המפעל עולה כי בישראל צורכים בשנה כ-900 מיליון בקבוקי פלסטיק. שיעור הפלסטיק באשפה בישראל הוא 28% בנפח ו-11% במשקל. מפעל אביב ממחזר מדי שנה 110 מיליון בקבוקים, כ-20% מהבקבוקים המיוצרים בארץ. נתון מדאיג שמפרסם המפעל הוא שעל אף שחלפו שני עשורים מאז ההתראה הראשונה ההיא ב-1987, בישראל ממחזרים כיום פחות מ-10% מהפסולת הפלסטית.

"הדבר הבא בתעשיית הפלסטיק בישראל הוא יצירת פלסטיקה ירוקה ממקורות מתחדשים, לדוגמה מעמילן שמגיע מתירס, מסוכר או מתפוח אדמה", מספר קניג, שייסד ב-1995 את המחלקה הראשונה בישראל ללימודי הנדסת פלסטיקה בשנקר. "אלה מקורות מתחדשים, והמטרה היא שבעוד כמה שנים החומרים הפלסטיים לא יזהמו את הסביבה, ויחזרו למרכיבים הטבעיים שלהם. תחום נוסף הוא הננו טכנולוגיה בפלסטיקה. מטרתו לתת לפלסטיק תכונות להולכת חשמל, כשהמטרה בעתיד היא שמסך הטלוויזיה שלנו, למשל, יהיה עשוי כולו מחומר פלסטי. הנושא נמצא בתהליכי מחקר ופיתוח בארץ ובחו"ל".

"היה פידבק חיובי מצד הצרכנים"

מגלגולו של סימון הערך הקלורי על אריזת מוצר ועד למדבקת טריות עתידנית

ב-1989 פורסמה ב"גלובס" בהתרגשות ידיעה קטנה שכותרתה "גבינות". "חידוש בלעדי", היא בישרה. "באריזות החדשות של גבינות שטראוס הלבנות יצוין בצדה של כל אריזה הערך התזונתי למאה גרם: חלבון, שומן, פחמימות וקלוריות. שינוי האריזה בא בעקבות שינויים בסגנון החיים המתרחשים בארץ, כפי שהתרחשו בארצות הברית ובאירופה. עתה רבים דורשים ידע מרבי על התכולה, על הערך הקלורי ועל הערך התזונתי של המוצר שהם צורכים, כדי לתכנן את התפריט היומי המומלץ להם".

חיוך של נוסטלגיה נמתח נוכח הידיעה. כיום בדיקת הערכים התזונתיים של מוצר במדפי הסופר היא פעולה כמעט אוטומטית. מוטי סגל, אז טכנולוג ראשי במחלבות שטראוס וכיום מנהל מחקר ופיתוח של חטיבת בריאות ואיכות חיים בחברה, נזכר: "הייתי שם כשסימנו לראשונה את הגבינות שלנו. השיקול היה פשוט - רצינו לתת אינפורמציה ברורה ושלמה על המוצרים, כחלק מתפיסת בריאות כוללת. הבנו שאת חלק מהצרכנים שלנו מעניין מה מכילים המוצרים, גם קיבלנו פניות מצרכנים בנושא. זאת הייתה תובנה צרכנית. הסימון התקבל טוב, והיה פידבק חיובי מצד הצרכנים; הם התקשרו והביעו שביעות רצון. ב-1993 יצאה בישראל התקנה הראשונה בנושא, שחייבה את כלל תעשיית המזון לסמן ערכים תזונתיים. למעשה, אנחנו הקדמנו את התעשייה כולה בהקשר הזה".

למרות כברת הדרך הארוכה מימי סימון הגבינות של שטראוס, סוגיית זכויות הצרכן בענף המזון עדיין לא נחתמה, והצעות חוק בנושא ממשיכות לזרום אל מושב המחוקקים. בחודש שעבר, למשל, התכנסה ועדת העבודה והרווחה לדון בהצעת חוק של ח"כ רוברט אילטוב (ישראל ביתנו), שעוסקת בתוויות המזון - הדור הבא. מדובר בטכנולוגיה של מדבקות טריות למוצרי מזון מקורר, המשנות צבען בהתאמה לטריות המוצר, על-פי מדדי זמן וטמפרטורה. ההערכות הן שאם יעבור החוק, שאין שני לו במדינות העולם, הענף יגלגל בישראל 1.8 מיליארד שקלים. שלוש חברות כבר עוסקות בפיתוח הטכנולוגיה בישראל. ההצעה אמנם צלחה הצבעה בקריאה טרומית, אך גורלן של מדבקות הטריות העתידניות אינו ברור בשלב זה, היות שרבים מהיצרנים מביעים בשלב זה התנגדות, מחשש לעלויות הגבוהות הכרוכות בכך.

מהבנקומט הראשון של בנק לאומי ועד ל-2,500 מכשירים כיום

ב-1971 חצב בנק לאומי ריבוע גדול בקיר השיש בסניפו ברחוב דיזנגוף, והציב בו מכשיר שפולט מזומן. היה זה הבנקט הראשון בישראל (ראו מימין), ועל אף האטרקציה שסקרנה רבים, הוא לא זכה לאמון הציבור ותקלות טכניות שונות השאירו אותו יתום מפעילות, חצוב בקיר.

על-פי פרופ' עוז אלמוג מאתר "ישראל אנשים", שבע שנים מאוחר יותר עשה הכספומט קאמבק, כשבנק לאומי השיק אותו שנית. למסיבת הקוקטייל החגיגית, שהחלה בחצות הלילה, הגיעו אושיות מקומיות. השחקנים בומבה צור וחנה מרון היו הראשונים למשוך כסף מהבנקומט העברי. הפעם המכשיר זכה לאמון הציבור, ובנקים נוספים החלו למקם בעקבותיו מכשירי כספומט ברחבי הארץ. במרוצת השנים עלה גם סכום המשיכה המקסימלי; ב-1981 הוא עלה מ-60 שקלים ל-800 שקלים.

בשנת 1983 פרסם העיתונאי נח קליגר ב"ידיעות אחרונות" כתבה שעסקה בחבלי הלידה של המכשיר, שלא פעם היה מושבת: "לדעתי זו אחת ההמצאות הארורות ביותר של עידן המחשבים. לכאורה, רעיון נפלא. אתה זקוק למזומנים בשעות שונות ומשונות, אבל כאן, ממש כאן, מתחיל המאבק, האבוד מראש, עם אותו מתקן עינויים בנקאי, שלא אחת נדמה לי כי תוכנן במגמה ברורה למוטט עצביו של לקוח במצוקה. ייתכן שבתוך הבנק יש עם מי לדבר, אך בחזית הבנק - אתה יכול לדבר רק אל הקיר".

ב-1986 הוכנסו שיפורים במכשיר וסומנה עליית מדרגה בתרבות הכספומטים בישראל. באמצע שנות ה-90 היו בישראל 793 כספומטים, כיום מוערך מספרם בכ-2,500, כולל אלה של החברות הפרטיות. באמצע העשור הנוכחי הוסר צו הפיקוח על מחירי עמלות המשיכה שגובים הבנקים, ובעקבות כך החלו מאבקים ציבוריים המתרעמים על כך. המועצה לצרכנות פצחה בקמפיין נרחב בנושא לפני כשנה, תחת הסיסמה "הבנקים חולבים אותנו".

צרו איתנו קשר *5988