הקם להורגנו?

כשהתפוצצה פרשת ענת קם חשתי את תחושת חוסר הנוחות מזדחלת במעלה גבי

חזון דניאל

כשהתפוצצה פרשת ענת קם, חשתי את תחושת חוסר הנוחות מזדחלת במעלה גבי. ביממה שאחריה, אחרי שעשרות אלפי טוקבקים הקיאו רעל במרחב הווירטואלי, כשמאות אלפי אצבעות נמרחו בדיו עיתוני יום השישי שמרחו את תמונתה של ה"מרגלת", התחושה הזו אף התגברה.

את האמת? לא ידעתי לגבש דעה מוצקה לגבי הפרשה. בגלל שקם עוסקת במקצוע שלי; בגלל שעמדתי במצב בו היה אורי בלאו - וגם במצב בו היתה קם; בגלל שקם הועסקה תחתיי, ואני מכיר אותה מגיל צעיר.

נראה לי שאת המענה להתחבטויות הפנימיות באשר לאיך להתייחס לפרשה, מצאתי במהדורת "אולפן שישי" (המעולה) ששודרה יום אחרי. לאחר הראיון הרהוט והמצוין שנתן אביה של קם, נכה צה"ל, הגיע תורו של רוני דניאל לדבר. ברגע זה, נדמה לי שכל עיתונאי שצפה הצטנף בכיסא וחיכה לקיתונות של רותחין מפי הביטחוניסט מספר 1 בתקשורת הישראלית.

והנה, אפילו דניאל סינגר - יחסית, כמובן - על קם, כנגד ההד הציבורי המטורף. ואם דניאל מדבר על הפרשה בטון מרוכך - מה יגידו אזובי קיר, התגובות באתרים השונים, שחלקם דורשים להוציא את קם ובלאו להורג?

מטען חשמלי

במתח שנוצר בין התהוות דבר פרשת קם בפייסבוק/טוויטר/מיילים/בלוגים והתקשורת הזרה, לבין האיפול שהוטל עליו בצו בית משפט בתקשורת הממוסדת, נוצר מעין מטען חשמלי. מטען שבו לא היתה ברירה אלא לפוצץ את כל הסיפור באופן משולהב וחסר פרופורציות.

בואו נסתכל רגע לעובדות בעיניים: האם קם ובלאו באמת היוו איום לשלומה של מדינת ישראל? שלא תטעו. אם כן - אנשי המוסד כבר היו מאתרים ועוצרים את בלאו בלונדון, ואילו קם היתה יושבת בתא הכי חשוך של בית המעצר, ולא בדירה בכיכר רבין בתל-אביב.

מידה כנגד מידע?

את פרשת ענת קם צריך לבדוק מאספקט אחד חשוב: מידתיות. מדוע בעצם הפרשה הזו עושה רעש כה גדול? איך היא מקטבת מחנות שונים לא רק בקרב טוקבקיסטים וגולשי פייסבוק/טוויטר - אלא גם מייצרת מחנות קולניים בתקשורת עצמה בין תומכים ומתנגדים?

הסיבה פשוטה: כשמכניסים את כל האלמנטים שלה לתוך משוואה, מגלים כי הערך של כל אחד מהם הוא קיצוני מעבר לרגיל: המתיחות בין בלאו ו"הארץ" למערכת הביטחון בזמן הדין ודברים ביניהם; אופי פרסום אותה כתבה במוסף "הארץ", שאם לא היה מותח את הגבולות ומפרסם "אקדח מעשן" (להלן, המסמך הגנוב), סיכוי סביר שלא היתה נפתחת שום חקירה משמעותית לאחריו; כמות המסמכים שגנבה קם (אם כי כולם טועים לחשוב, בחסות הדיווחים המעוותים, כי מדובר בגניבה שיטתית ומתמשכת).

והאלמנט הקיצוני הכי חשוב במקרה זה: האגו של מערכת הביטחון עצמה, שעומד לה ולנו לרועץ בכל נושא - מחופש העיתונות ועד תקציב הביטחון השנתי. אלמנט לא-מידתי זה הביא לאלמנט לא-מידתי אחר, כזה שיצר את המתח התקשורתי: הכוונה כמובן למתיחת צו איסור הפרסום הגורף עד לקצה, על פני 4 חודשים.

כשל טכני

קשה לסנגר על קם. קשה גם לסנגר על בלאו. קם, כמקור, לא פעלה באופן מידתי ראוי - הווה אומר איתרה מסמך על רשימות החיסול והעבירה אותו ורק אותו; ושבלאו נקלע לסכסוך עם המקור שלו. מה שמעיד על כך שמשהו פה בעייתי (ומקרה דומה נרשם גם בעברו, בהיותו כתב "כל העיר").

אך עוד יותר קשה לסנגר על התקשורת הישראלית, כולל המקומות שהעסיקו את השניים, שמהרגע ששופט הוציא את האצבע מסכר הפרסום, נכנעו לשטף הפסיכוטי של הדיווחים על הפרשה - בטונים צהובים ודרמטיים, בלי לעצור ולבדוק באילו פרופורציות ובאיזו אג'נדה צריך לסקר את זה.

"חיילת-מרגלת" הכריזו האתרים והעיתונים בהתרת דבר הפרשה לפרסום. הדיון החשוב - על כך שרק כשל טכני של החוק גורם להגדרתה של קם כמואשמת בריגול - נדחק הצידה.

בית משוגעים

במצב הזה שבו "הארץ" ו"וואלה" נאלצים לדווח על בשר מבשרם, זה היה נראה ממש כגילוי עריות בלתי נמנע. גרוע מכך: קם גם נפלה למלכודת מסוכנת כמעט כמו זו של מערכת הביטחון: מלחמת כלי התקשורת, כמובן. מצד אחד, הקרב שלהם לשרוד ולזכות לנתח גדול יותר מעוגת הקוראים המידלדלת. מהצד השני, המלחמה שלהם בינם לבין עצמם.

האם יש סבירות בהנחה ש"ידיעות אחרונות" ניהלו קמפיין תקשורתי חסר תקדים להסרת צו איסור הפרסום, לא רק בשם חופש המידע ונלעגות הצנזור, אלא גם בגלל העובדה שמי שהכי ניזוק מפרסום הפרשה הוא "הארץ"? תחשבו לבד.

ב"מעריב", כרגיל, הקו הלאומני-תוקפני של בן דרור ימיני בפרשות מעין אלה שולט. אל ימיני הצטרף הפעם בן מחנהו קלמן ליבסקינד, בטקסט משתלח במיוחד (כולל התייחסות לקם כאל "כתבת רכילות").

מזל שבפוליטיקה שמאחורי הקלעים, "ישראל היום" נאלץ לאזן עצמו מעט בטון, כדי לנהוג בכבודו של השותף העסקי שמדפיס אותו ("הארץ") וש"ידיעות אחרונות" כנראה התלהם פחות, מתוקף העובדה שמי שמייצג את בלאו ו"הארץ" הוא מיבי מוזר, שהוא גם היועץ המשפטי הוותיק של אנשי מוזס.

דווקא ב"ישראל היום", נדמה לי, מצאתי את הסיקור הסביר ביותר של הפרשה. ביום שאחרי הפרסום, הצליח באופן מעורר התפעלות העורך עמוס רגב לאזן בין החזרה לפרופורציות ("הפרשה נופחה מעל ומעבר לממדיה") לבין הקו הלאומי-פטריוטי של העיתון. וכשאני מחמיא דווקא ל"ישראל היום", כנראה שבפרשת קם כולנו כבר השתגענו.