אולמרט תמיד היה ברקע

בפרשת בריכות המלח אין מנוס מחקור גם את אולמרט, שחתם פעמיים על ההטבה לדנקנר

ב"פרשת בריכות המלח", החשודים נכון להיום הם יו"ר מינהל מקרקעי ישראל (ממ"י) הקודם, יעקב אפרתי, ויו"ר בנק הפועלים לשעבר, דני דנקנר, אבל יש דמות אחת שניצבת לה ברקע, שחייבת גם היא לקבל זימון למשטרה לפחות למסירת עדות: ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט.

יוזמת הדנקנרים להפשרת הקרקעות בעתלית ובאילת התחילה למעשה ב-1994, כשהם ראו הזדמנות עסקית. גלי העלייה מחבר המדינות יצרו צורך אמיתי בהפשרה מהירה של קרקעות לצורך בניית דירות, ובממ"י נוצר לחץ למצוא בדחיפות קרקעות לבניית דירות לעולים.

גם קודמיו של אפרתי בממ"י - עוזי וכסלר, אבי דרכסלר ושלמה בן-אליהו - התמודדו עם אותה בעיה. וכסלר תמך בעסקה בכל ליבו. דרכסלר היה בבעיה כי היה יועץ של משפחת דנקנר. בן-אליהו התנגד לעסקה המוצעת.

באופן עקרוני, בלי להיכנס לתנאים הספציפיים של העסקה שהציעו הדנקנרים, היה אז קושי אמיתי בהפשרת קרקע חקלאית. התעוררה מחאה ציבורית נגד הפיצוי שהחקלאים ביקשו, מה שהוביל מאוחר יותר לעתירה לבג"ץ של הקשת הדמוקרטית המזרחית ולתקיעת המתמשכת עד היום בהפשרת קרקע חקלאית. על רקע הקשיים הללו, ההצעה של הדנקנרים נראתה לראשי המינהל כהצעה שראוי לבחון אותה.

הבעיה היתה שהדנקנרים דרשו מתווה עסקה עם פיצויי-עתק עבורם, עוד יותר ממה שדרשו החקלאים. הדנקנרים רצו 50% מזכויות הקרקע החדשות בעתלית ו-30% מהזכויות באילת. שווי ההטבה נאמד אז בין 70 ל-100 מיליון דולר.

מבקר המדינה הקודם, אליעזר גולדברג, והיועמ"ש דאז, אליקים רובינשטיין, לא אהבו את תנאי העסקה ודרשו לשפר אותה לטובת המינהל.

קשה היום לדעת האם זה היה מקרי או תוצאה של סופר-קונספירציה: העובדה שהמינהל הסכים עקרונית למתווה העסקה יצרה ערך חדש ואדיר לקרקעות של חברת תעשיות מלח, כאילו הן הושבחו כבר בפועל. כאשר נוצרה ההזדמנות לרכישת בנק הפועלים, הקרקע הזו שימשה כבטוחה לאשראי מבנק לאומי, אשראי ששימש לרכישת חלק מגרעין השליטה בבנק הפועלים.

כאן אנו מגיעים לאולמרט. כאשר אריק שרון בנה לו את התיק המיניסטריאלי המיוחד ב-2003, הוא הפקיד בידיו את בבת-עינו: את מינהל מקרקעי ישראל.

זה היה כמו כפפה ליד של אולמרט. אם יש משרד ממשלתי שבו לשר הממונה יש יכולת השפעה מיידית ובעלת משמעות כספית עצומה - זהו מינהל מקרקעי ישראל. הסיבה פשוטה: השר הממונה על המינהל מכהן כיו"ר מועצת מקרקעי ישראל, שזה המקום שבו מתקבלות ההחלטות הקרקעיות הכבדות ביותר במשק. כל עסקה בסדר גודל שהציעו הדנקנרים צריכה לקבל את האישור הסופי במועצת מקרקעי ישראל.

אולמרט, בתחילת הקריירה שלו כשר בממשלה, הביא אתו שני נושאים לרומו של סדר היום הציבורי.

ראשית, במשפט החשבוניות הפיקטיביות של הליכוד הוא היה איש הציבור הראשון שיצא זכאי בגלל "היסוד הנפשי". אותו נימוק מצחיק של השופט, כאילו לא יעלה על הדעת שאיש ציבור בקאליבר של אולמרט ישקר במודע למבקר המדינה ויאשר חשבוניות פיקטיביות.

לא ייתכן שלאולמרט היה "יסוד נפשי" פלילי, ולכן הוא הוכרז כזכאי - וכאן התחילה שרשרת זיכויים של אישי ציבור על בסיס "היסוד הנפשי".

שנית, אולמרט הביא אתו גם את ה"אני מאמין" העיקרי שלו: מכיוון שהוא נבחר לתפקיד - בין אם זה ראש עיר ובין אם זה שר בממשלה - הוא רשאי ואף חייב להיות הגורם הדומיננטי בתהליך קבלת ההחלטות, ושיקפצו לו היועצים המשפטיים וגופי הביקורת.

עד כדי כך הוא נשא את הדגל הזה, שבאחד המקרים הוא דרש אפילו להופיע באופן אישי בבג"ץ כדי להשיב לעתירה שהוגשה נגד המינהל. הפרקליטות בקושי הצליחה לעצור אותו בבית המשפט העליון. הביטחון העצמי של אולמרט היה בשמיים.

על שאלה אחת לפחות אין ברירה, אלא לקרוא לאולמרט למשטרה ולבקש את תגובתו.

ב-2003, כשר התמ"ת הממונה גם על מינהל מקרקעי ישראל, אולמרט חתם על ההחלטה במועצת מקרקעי ישראל, שלפיה יש לקיים את עסקת בריכות המלח, כפי שהוצעה על-ידי הדנקנרים, בשינויים קלים. אבל, כדי לקיים את העסקה יש צורך לקבל גם את חתימת שר האוצר. לא היה שר אוצר שהיה מוכן לחתום על העסקה.

ב-2006 התמנה אולמרט לממלא-מקום ראש הממשלה ולשר אוצר. ומה עשה אולמרט כשר אוצר? הוא לקח את אותה החלטה מ-2003, שעליה חתם כשר התמ"ת, וכעבור 3 שנים חתם עליה כשר האוצר.

כאשר נחשפה הפרשה ב"גלובס", אולמרט חזר בו מהחתימה. אבל כשחוקרים את יעקב אפרתי בהקשר לפרשת בריכות המלח - אין מנוס אלא לחקור גם את אהוד אולמרט באותה פרשה.