חיים הכט ממלא מקום

1. העברת תיק רשות השידור לראש הממשלה צורמת, אבל בעיקר מהבחינה הסמנטית. לחיים יבין, למשל, זה הזכיר את ימי ראשית רשות השידור, אז היה השידור הישראלי מחלקה במשרד ראש הממשלה.

יבין, כך נדמה, מיתמם. הלא תיק "ביצוע חוק רשות השידור" הוא משרת קש, שכל מטרתה בלמעלה מ-40 השנה האחרונות היתה להביא לפועל את שאיפותיו של ראש הממשלה בשידור הציבורי.

כך היה כשחיים יבין היה מנהל ערוץ 1, וכך היה עד לפני מספר חודשים, כשהשר יולי אדלשטיין נשא על גבו בעל-כורחו את התיק. אדלשטיין שנא כל רגע בתפקיד, לאחר שהתחוור לו כי מצופה ממנו לא לקבל כל החלטה אופרטיבית. אפילו יושב ראש משלו לרשות ראש הממשלה לא איפשר לו למנות.

לכן, כל אלה שמזדעזעים מהמהלך ההצהרתי שיתקיים ביום ראשון בממשלה, יכולים להתנחם לפחות בכך שהתערבותו של ראש הממשלה ברשות יוצאת סוף-סוף מהמחשכים.

2. נחמה אחרת היא בכך שבניגוד לעבר, רשות השידור לא ממש אטרקטיבית. האג'נדות הנסתרות ביותר שיכול נתניהו לקדם בשידור הציבורי הן אולי במינוי ג'וב או שניים. ערוץ 1 החבוט כבר לא מספיק רלוונטי או מעניין בכדי שפוליטיקאי כזה או אחר ישתמש בו כשופרו. אפילו את שאלת ראש הממשלה בחידון התנ"ך לא נתן לו אבשלום קור להשלים.

האמירה כאילו נתניהו יעשה שימוש בערוץ טלוויזיה מעורר האנטגוניזם כדי לקדם את ענייניו, מגוחכת במיוחד בעידן שבו יש לו עיתון דומיננטי שעושה זאת בשבילו.

3. תוכניות כמו "מה אתם הייתם עושים?" הן דוגמה חיה למחדל העצום שבהיעדר מסך ציבורי ראוי. משימות השידור הציבורי הופקרו על-ידי מי שאמור היה למלאן והורמו מן הארץ בשמחה על-ידי הערוצים המסחריים. קשת, רשת וערוץ 10 מבצעים את התפקיד של ערוץ 1 בחדווה, ותוכניתו של חיים הכט אף מוכיחה חדוות יתר.

ערכים מהותיים כמו עזרה לזולת והיעדר אדישות נדחפים אל המסגרת המסחרית, שאמורה לקדש דווקא את ערך ההנאה הכלכלית.

מה שיוצא מכך זו תוכנית פטרונית, ששואבת את מקורותיה דווקא ממסורת ארוכה של תוכניות ריאליטי שיפוטיות. אזרחים שנקלעים בעל-כורחם לסיטואציות אגרסיביות, מקבלים ניקוד ממר הכט כאילו היו כוכבים נולדים.

הוא, היושב במרומי הקונטרול הטלוויזיוני, מחליט מי לשבט ומי לחסד - וצולב אותו בשליחותה של מלכות הרייטינג.

4. תוכניתו של הכט מצטרפת לטרנד הלאומי הפוקד באחרונה את הטלוויזיה בישראל. נדמה כי זכייניות הטלוויזיה, ובמיוחד קשת, מסירות את הכפפות ומצהירות כי אין הן חוששות לחטט יותר בקרבי "הישראליות".

דרמה כמו "חטופים" היא ביטוי אמיץ אחר לכך, במדינה שבה עד לא מכבר האמינו שמוטיב להשאיר את "ישראל" במשדרי החדשות.

אך אחרי מפגני הגאווה של יום העצמאות, אולי זה המקום לבדוק עד כמה הטלוויזיה שלנו מכוונת לישראלי המצוי.

זה שלא בהכרח נולד כאן אבל מרגיש שייך, או זה שלא מרגיש שייך אבל דווקא כן יליד המקום. הישראלי שלא מכיר מילה מ"התקווה" או מילה מאף תפילה ואפילו זה שלא יודע מילה בעברית.

זה שחי בחבל הארץ שהחוק לא מגדיר כישראל, וזה שכן חי במדינה, אבל החוק לא מגדיר אותו. האם הם כולם מוזמנים לארוחת יום השישי השבעה והלבנה של יאיר לפיד?

כל עוד הטלוויזיה המסחרית תהיה הכוח הבלעדי כמעט בצפייה הישראלית - היא תשאף למכנה המשותף הרחב ביותר.

בישראל של 2010 הוא כולל מעט מאוד אנשים.