משפטי שדה (תעופה)

הידידות האמיצה בין המשטרה והתקשורת הפכה אותן לרשות השופטת בישראל

איזה מזל יש לנו, שהתברכנו באפשרות לדעת בדיוק איפה היתה שולה זקן בכל רגע נתון במהלך השבוע האחרון. איזו זכות נפלה בחלקנו, הציבור, שיכולנו לעקוב אחרי כל מילה שהיא אמרה בהיסח-הדעת לאחד מ"מקורביה", שיכולנו לצפות מקרוב בטיב המניקור שלה, שיכולנו לבחון עד כמה היא הקפידה על האיפור בכל יום ובכל רגע ועד כמה השקיע הספר בפן שלה.

הנה היא מבלה בלוס אנג'לס, הנה היא מצטלמת עם חברים, הנה היא תכף חוזרת ארצה, הבה נהמר מתי ואיפה ואיך יעצרו אותה, והנה היא מובלת היישר מאיסוף המזוודות ליחידה הארצית לחקירות הונאה. כרוניקה של מעצר ידוע מראש - או יותר נכון - כרוניקה של מעצר שכותב את עצמו בווירטואוזיות תוך כדי שהוא מתרחש.

מזלה של שולה זקן שהיא אישה מטופחת ומוכנה לכל תקתוק מצלמה באשר הוא. לא כל הנחקרים ניחנו במידה כה גדולה של מזל - חלקם יוצאים הרבה פחות טוב בתמונות, וזאת ממש "בעיה שלהם".

זקן, כמו שלומי לחיאני, כמו דודו טופז בזמנו וכמו רבים אחרים, זוכים למסע השפלה לאומי ותיעוד אובססיבי עוד הרבה לפני שמישהו הוכיח משהו לגבי מידת אשמתם או לגבי מידת הסכנה שהם מהווים עבור הציבור, שזכותו, כידוע, תמיד לדעת, ולדעת, ולדעת, בין אם הוא רוצה ובין אם לא.

בלי להתייחס למידת האשמה של זקן, של לחיאני או של כל נחקר אחר, מעצרים מתוקשרים הפכו להיות לחם חוקה של העיתונות, וגם של המשטרה. לפעמים נדמה כי השתרשה פה ידידות ממש מופלאה בין שני גופים שלמדו לחיות זה עם זה בהרמוניה נהדרת. לא כל יום רואים סינרגיה כזאת: נדיר שבין בני-זוג או שותפים, כל אחד מספק לשני בדיוק מירבי כל-כך את מה שהוא צריך.

התקשורת עוזרת למשטרה לצחצח קצת את התדמית הפלגמטית שהיא סיגלה לעצמה, בכך שהיא מעצימה את המעצרים והופכת אותם לסדרות מתח בהמשכים. עם הזמן, המשטרה הגדילה לעשות ואף למדה להשתמש בתקשורת ככלי עזר נפלא לניהול החקירות שלה - בואו נגיד שהרייטינג של הלוחמה הפסיכולוגית והפעלת הלחצים על הנחקרים מעולם לא היה גבוה כל-כך.

המשטרה, לעומתה, מספקת לתקשורת את מה שהיא כל-כך צמאה לו, והופכת להיות יותר צמאה לו ככל שהזמן עובר - חומר טוב, זמין וזול, שיוצר רייטינג וגם מחזיק בדרך-כלל כמה ימים, ולא נגמר כל כך מהר.

על פניו, סידור מנצח.

אבל מנגד, שתי הרשויות האלה, החוקרת והמבקרת, פשוט מלכדו זו את זו בחיבוק-דוב, שעכשיו יהיה להן מאוד קשה לצאת ממנו.

הרי ממה התחילה כל הבעיה התדמיתית של המשטרה, שאותה היא מנסה לתקן עכשיו באמצעות המעצרים המתוקשרים? מכך שהתקשורת, בנורמות ובהרגלים המתלהמים שפיתחה, צלבה אותה על ימין ועל שמאל. היא צלבה את המשטרה על האימפוטנטיות שלה, על חוסר היכולת שלה להתמודד ועל הכישלונות הצורבים שלה.

המשטרה יודעת, אם כן, שאם לא תשחק את המשחק לפי הכללים של התקשורת - היא רק תיצלב שוב ותפסיד עוד נקודות במשחק התדמיתי הזה, שהפך לדבר החשוב מכל עבור כל המוסדות הרשמיים של המדינה.

התקשורת, מצידה, לא יכולה לוותר על סיפורי המשטרה הסקסיים - אין סיכוי. היא שותה בצמא את עלילות החקירות והמעצרים, מחממת את האווירה עם תמונות ענק וכותרות קריאיטיביות, מדרבנת את המהלך הבא - ומרוויחה את הסיפורים הכי טובים שלה.

בתקופות שבהן מלחמת ההישרדות של כלי התקשורת הופכת אכזרית יותר מדי יום, אף אחד לא יכול להרשות לעצמו להיות הצדיק האחרון בסדום, כי המשמעות היא להישאר מאחור ולא להיות רלוונטי.

מעבר לרווח של כל אחד מהצדדים, מה שבעצם קורה הוא שהרשות החוקרת והרשות המבקרת הפכו בשילוב החדש המופלא הזה להיות הרשות השופטת. המשפט לא מתבצע אחרי החקירות על-ידי מי שאמור לנהל אותו ללא משוא-פנים, אלא הרבה לפני כן. משפטי-שדה קצרים בקצב האינטרנט, זבנג וגמרנו, והנה, זה כבר מוצה ונגמר ומגיעים לסיפור הבא.

במדינה מתוקנת, שבה יש איזושהי משמעות למועצת העיתונות, ייתכן שאפשר היה לפתור את זה. אולי באמצעות קוד אתי כלשהו, שלא סתם היה נכתב על איזה נייר עלוב, אלא באמת מיושם. אבל אצלנו העיתונות הפכה למונעת בעיקר מאינטרסים כלכליים, ואילו האינטרסים הציבוריים שלה הולכים ונעלמים. במקרה הטוב, נעשה בהם רק שימוש ציני כדי להצדיק מהלכים שבעצם נובעים מאינטרס עסקי טהור.

האם התקשורת שלנו תהיה אי-פעם מסוגלת לבקר את עצמה, או לרסן את עצמה? או שאולי ננסח שוב את השאלה: האם אתם מצליחים לראות לנגד עיניכם מצב שבו כל המו"לים הגדולים, או כל העורכים הראשיים, שמים בצד את הסכינים, האג'נדות והדם, ויושבים ביחד כקולגות, במטרה לקבל החלטות שיעשו טוב למקצוע, לאתיקה ולכולם?

המממ.

כן, גם לי נראה שהסכם שלום עם הפלסטינים יגיע לפני כן.

צרו איתנו קשר *5988