אויב העם?

תורנויות שרים במליאת הכנסת משולות לתורנויות מטבח בצבא. אף שהדבר אינו דורש כל מאמץ אלא רק נוכחות פיזית של השר במליאה, אף אחד לא רוצה לעשות את זה. כל אחד בתורו מנסה להתחמק. כולם בורחים מזה כמו מאש.

אתמול התגאה השר מיקי איתן (ליכוד) כי ביום שלישי התנדב להחליף את כל השרים התורנים במליאה. ולשם שינוי, הפעם היו לא מעט שרים שהיו מוכנים להתחלף איתו. ליומיים השבוע, הפכה התורנות המאוסה הזו למשאת נפשם של כמה משרי הליכוד.

עד כמה העדיפו שרי מפלגתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לעשות השבוע כל דבר אחר חוץ מלהתגייס למאבק הפוליטי שלו לשינוי חוקת הליכוד ולהצטרף אליו לכנסי פעילים ברחבי הארץ, ימחיש עוד יותר הסיפור הבא: ביום רביעי בצהריים, הודיע נתניהו - כהרגלו בדקה ה-90 - על מסיבת עיתונאים בכנסת לקראת הבחירות בליכוד, יחד עם שרי המפלגה.

השרים ששהו במשכן לא הצליחו להתחמק, אבל ניסו לפחות לשבת כמה שיותר רחוק מראש הממשלה, שלא ייכנסו לפריים.

מיד עם כניסתו לחדר של שר החינוך, גדעון סער, רדף אחריו נתן אשל, ראש הלשכה של נתניהו, והושיב אותו לצידו של הכיסא שהיה שמור ליו"ר הליכוד. מן הצד השני ישבה לימור לבנת. איכשהו, זו לא התמונה שרצו במשרד ראש הממשלה לייצר, ודחקו כיסא נוסף בין שרת התרבות לכיסא רה"מ.

אשל עט לכיוונו של בוגי יעלון, שנצמד בגבו לאחד החלונות בחדר, עשה קולות של שטיח ונראה היה כאילו מנסה להיעלם, וגרר אותו כמעט באוזן לכיסא הפנוי הצמוד לזה של נתניהו. גם זה עוד לא הביא את אנשי ראש הממשלה על סיפוקם, ומישהו רץ להביא עוד כיסא, שדחק את יעלון הצידה ופינה עוד מקום ליד יו"ר התנועה. אחר כבוד הושב עליו יו"ר הכנסת, רובי ריבלין.

גילה גמליאל, מיקי איתן, אופיר אקוניס, זאב אלקין, יובל שטייניץ ואיוב קרא, שנדחקו הצידה, לא נראו מאוכזבים. ההיפך. הגעתם לאירוע של נתניהו אמנם מציבה אותם בצד אחד של המפה, אבל אף אחד מהם לא רוצה לאבד לגמרי את קולות מחנה פייגלין, שהצליחו להקפיץ לראש הרשימה בפריימריז כמה וכמה מועמדים. אם כבר לאכול את הדגים המסריחים, אז לפחות לא להיות מגורשים מהעיר.

הפארסה הזו, שהתקיימה לעיני הכתבים וארכה משהו כמו 20 דקות, הייתה רק הסיפתח לסאגה שבאה מיד אחריה. מאחר שמסיבת העיתונאים לא תוכננה מראש, לא נערכו בליכוד לשריון מערכת הגברה, והשרים נאלצו להחליף כיסאות זה עם זה על מנת לדבר למיקרופון שהוצב רק ליד ראש הממשלה. סער סיים את דבריו ועבר לשבת במקום של שטייניץ, שבא לשבת ליד לבנת, שהתחלפה עם ריבלין, שפינה את הבמה ליעלון, שעבר לשבת על הכיסא של סער. משחק הכיסאות המביך הזה היה יכול להיחסך לו רק היו נערכים לעסק מראש.

אם ככה ייראה גם הארגון בשטח בבחירות - פייגלין לא יכול להיות רגוע יותר.

מאבד פרופורציות

אז מה השרים מבינים שראש הממשלה לא? או אולי ההיפך? משהו כאן לא ברור לאף אחד, אבל אם ראש ממשלה יוצא לכזו מלחמה על תיקון (או קלקול, תלוי את מי שואלים) חוקת הליכוד, תוך שהוא מפנה יומיים שלמים מעיסוק בזוטות, כמו חידוש המשא ומתן עם הפלסטינים או הגרעין האיראני, ורץ מכנס לכנס כאחרון המתמודדים בפריימריז, מוציא אלפי שקלים מקופת הליכוד על הבחירות, ובעיקר משדר לחץ והיסטריה - כנראה שמדובר באיום קיומי. לא פחות.

גם הטרמינולוגיה שבחר ראש הממשלה להשתמש כדי נסות לשכנע את חברי המרכז לבוא להצביע, מעידה שמדובר באירוע הכי משמעותי של עם ישראל: "אסור להיות שאננים, מדובר בסכנה גדולה", אמר ביום חמישי, עם פתיחת הקלפיות. מי שהאזין בשנה האחרונה לנאומיו של נתניהו, יודע שהמונחים האלה שבהם מתאר יו"ר הליכוד את תנועת "מנהיגות יהודית" ואת העומד בראשה, משה פייגלין, שמורים בדרך כלל לנאומיו על האיום האיראני. פייגלין הפך לאויב האומה. ואפילו הוא לא ידע שהוא כזה.

מבלי שקיים כנסים, ללא מפגני כוח ובלי להתאמץ, קיבל השבוע פייגלין תקשורת של ראש ממשלה, כשהוא אפילו לא חבר כנסת. גם אם הוא לא כזה, צייר השבוע נתניהו את יו"ר מנהיגות יהודית כחזק, כבעל עוצמה פוליטית, מה שללא ספק יחזק את המחנה שלו לקראת הבחירות. כהרגלו, נתניהו מעצים את יריביו לגודל של מפלצות, ואז בסופו של דבר הוא זה שנבהל מזה.

מי שדיבר השבוע עם שרי הליכוד, יודע שהלקסיקון שלהם היה קצת שונה השבוע מזה של ראש מפלגתם. במקום שאננות וסכנה, כיכבו המילים "פתטיות" ו"איבוד פרופורציות", כשתיארו את הסיטואציה אליה הכניס את עצמו ראש הממשלה.

רוצה להיראות שמאלני

אבל פייגלין הוא לא הסיפור. הוא ספין, אמצעי של נתניהו להביא מצביעים אל הקלפי. כל ניסיון של יו"ר הליכוד לצבוע את הסיפור בצבעים פוליטיים ומדיניים ולהפוך את פייגלין לאויב העם, לדמון משיחי, נועד להציג בפני חברי המרכז מישהו שקל להתגייס נגדו. בסביבתו של נתניהו ניסו למכור השבוע גרסה אחרת: בדיוק בשבוע שבו פועל ראש הממשלה לחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים, הם מסבירים, הוא חייב להשתמש בפייגלין. הוא רוצה להיראות פשרן ושמאלני בעיני הממשל האמריקני, ולהוכיח שהוא בשל להתחלת המשא ומתן.

בסביבתו של פייגלין מקבלים את הדין. אלא מה. "אם נתניהו רוצה לנצח הוא חייב להפוך את פייגלין לפרסונה כל כך גדולה", הם אומרים, "אבל האינטליגנטים שבין חברי המרכז יודעים שזה בלוף תועלתני. מה הקשר בין פייגלין למהלכים מדיניים? מישהו הפריע לו לומר שתי מדינות לשני עמים? להקפיא את הבנייה בהתנחלויות?", הם מוסיפים.

בעוד שלרשות נתניהו עומדים שני מנגנונים: זה של ראש ממשלה וזה של יו"ר הליכוד, ינסה פייגלין לנצח באמצעות חלוקת סנדביצ'ים ושתייה לפעילים ליד הקלפיות. נציגיו יסתובבו בין כל 28 הקלפיות, שרק אחת מהן, דרך אגב, ממוקמת ביהודה ושומרון. חישוב פשוט מעלה שעל כל 90 מצביעים הציב נתניהו קלפי. ואם זה לא יספיק- הקלפי הנודדת תגיע עד הבית. העיקר לנצח. השאלה מה יקרה אם יפסיד. האמת היא שכלום. רק נזק תדמיתי. כמי שהעמיד את עצמו בחזית המאבק, ייתפס ראש הממשלה כמי שלא מצליח להשתלט על הבית שלו. עם זה הוא יכול לחיות. אז על מה היה כל הבלגן? מבולבלים? גם אנחנו.