זהבית טיפסה על עץ

84 שנה נשמרו סודות הקואופרטיב ■ לא סופרו לאיש מ-200 אלף בעליו - חברי קיבוץ ומושב

המותג "זהבית כהן", מהכי נחשבים בארץ, עומד למבחן. האם היא עוד "בולשביקית" "כדאיניקית", בסגנון שהתפתח בתולדות חייה העסקיים של תנובה, או מנהלת תאגיד שמביא בחשבון גם את השותפים והציבור.

בתנובה כמו בפסגות

האם תהיה כהן מנהלת אמוציונלית ששומרת על היהלומים הכבדים ב"קופסה שחורה" (מונח של רשות ניירות ערך בבית המשפט) או בעלת יכולת אמיתית, לא רק באופן חד-פעמי בבזק. כהן: "המטרה מאוד ברורה לי: לבצע רכישות, להשביח כמה שיותר ולמכור. יש מטרה, הולכים אליה בדרך מאוד ברורה - ממש בצ'ק ליסט - ומשיגים אותה. זו אני". ("ידיעות אחרונות", 29.3.10) .

84 שנה נשמרים סודות הקואופרטיב, שהיה אך לפני כמה שנים לחברה. האבות המייסדים והבאים אחריהם נלחמו בזיעת אפם, בטוריה, במעדר ובחיידקי האנופלס-קדחת, רק כדי לשמור על הסודות הכמוסים המתחבאים מאחורי "תנובה'לה" שלנו.

בהתחלה הסתירו את נתוני החלב, כדי לקבל עוד ועוד סבסוד מהמדינה, אחר כך הסתירו את הקרקעות. 620 בעלים היו לתנובה, אגודות שיתופיות חקלאיות במושבים ובקיבוצים. בסך הכול קרוב ל-200 אלף נשים וגברים, עובדי קיבוץ ומושב, שהזרימו יומיום את תנובת הארץ, הרפת, הדיר, המטע והפלחה. אף אחד מהם לא ידע, לא שמע, ולא ראה מימיו את הדו"חות הכספיים של העסק שהוא שותף בו.

פעם בשנה הייתה מתכנסת מועצת תנובה, נכבדי הסוציאליזם ההוא, פוליטיקאים חשובים בעיני עצמם ורכי-שכנוע. סגרו אותם, אחר כבוד, בחדר צנוע, שמו בפינה מעדני חלב, לחם לבן, ועם פלישת המזרחיות על הארץ, גם בורקס ופיתה, גם תרמוסים קפה-תה-סוכרזית. משהתיישבו, ואחרי נאום ארוך ומתיש נוסח הפוליטביורו הסובייטי, חילקו להם ניירות עם מספרים. ונעלו את דלת החדר. בימים המודרניים ניתקו אף את הסוללה מהטלפונים הסלולריים. אין יוצא, אין בא, אין מי לשאול, אין מי להתייעץ.

אחרי 12 דקות, חזר המנכ"ל (הקיבוצניק) עם צוותו המצומצם מאוד, והיו"ר (מושבניק) אספו את המסמכים. עכשיו נצביע.

ואז באה זהבית. שבתה את ליבו של אריק רייכמן, המנכ"ל דאז, קנתה את תנובה ואימצה את ההתנהלות העכורה ההיא. כך קרה שעסקת תנובה נחתמה על פי דו"ח כספי שקבע לקרקעות ההיסטוריים והמרכזיים של תנובה שווי של רבע עד חמישית מהערך האמיתי שלהם.

כהן ידעה היטב למה היא נכנסת. היא ידעה שהכנסת שותף ציבורי, מבטח שמיר, משמעותה חובת דיווח לציבור.

כהן ידעה היטב שברגע שנכנעה לדרישת נציג חלק מהבעלים ההיסטוריים בתנובה להכניס את מאיר שמיר לעסקה, היא מסתבכת.

כהן ידעה היטב שיש חוק, ולפעמים הוא אפילו נכפה. זה לא תמיד קורה, אבל אם מישהו מתעקש, וזה קרה לזוהר גושן ושיראל גוטמן-עמירה, יו"ר ומנהלת מחלקת התאגידים ברשות, זה כן יכול לקרות.

כהן האמינה ל"יהיה בסדר" של מאיר שמיר ועורך דינו רם כספי. היא התפתתה להאמין שתרבות הסחבת לעולם תתקיים: נקבע פגישה במסעדה, נדבר עם זה, נציע להוא, נשלח את ההם. נעביר להם הררי מסמכים, נפחיד אותם עם "מומחים" מחו"ל, נלך לבית משפט, נמצא שופט כלבבנו, אולי אחד שלא יכתוב פרוטוקול, נעתור לבג"ץ, נסחוב, ובינתיים: נרוויח המון, ניהנה מפירות השוק הסיטונאי, החברים יגזרו קופונים, אנחנו בתנובה נחלק דיבידנדים שופעים, ובעוד שנים, אחרי שנהנינו מתנובת התנובה, רגע לפני המימוש, ניכנע ונסכים לפרסם דו"חות.

הזמן אוזל

זהבית כהן נסחפה. לא מתאים לה.

והיא ממשיכה לטפס גבוה יותר ויותר. הרי ברור שהדו"חות יהיו חייבים להתפרסם. אם כהן תקנה את שמיר, אם שמיר יקנה את כהן, אם שניהם ימכרו למישהו אחר. אם בית המשפט יכריע כך או יכריע אחרת, אם תהיה הפסקת מסחר היום או בעוד זמן, וגם אם לא. התביעות הייצוגיות כבר מתנסחות. על אי-גילוי לציבור, על הסתרת מידע קריטי למשקיעים, לאלה שקנו, אלה שמכרו ואלה שלא קנו. רשות ניירות ערך תשתתף במימון.

ובינתיים, לא מעט אנשים רועדים. הרי הדו"חות הללו כשיתפרסמו יעלו שאלות על העסקה והמחיר שלה. מי הרוויח? מי הפסיד? מי נהנה? כדין? לא כדין?

האם כל זה שווה את השם המשובח של זהבית כהן?

זהבית כהן / איור: גיל ג'יבלי
 זהבית כהן / איור: גיל ג'יבלי

stella-k@globes.co.il