לטהר את הפריפריה

אין יותר מדי דברים שבקונצנזוס במדינת ישראל, ודאי בכל הקשור לסוגיות הקרקע. ובכל זאת, קשה למצוא מישהו שלא מסכים שצריך לעזור לפריפריה. מספיקה נסיעה קצרה צפונה או דרומה כדי לגלות שכולם גרים צפוף מדי. שבקרוב מאוד, הקלישאות הבן-גוריוניות יתפוצצו לנו בפנים.

רק שאז, בתדירות יותר מדי גבוהה, נוחתות עלינו פרשיות "פריפריאליות" - חוות לולים חדשות שמארגן השר שמחון כדי לסדר למשפחה בגליל כמה צימרים; אישורי בנייה מפוקפקים של משפחת דנקנר בבריכות המלח בעתלית ובאילת; אלפי נחלות פנויות המוקפאות כבר שנים בגלל שמישהו מנסה לעשות סיבוב, ההרחבות בקיבוצים שהפכו לקופון האגודות על חשבון הדיירים החדשים ועוד ועוד - ושוב אנחנו גונזים את המחשבות החיוביות לאחר שמתברר שכל תוכנית היא פתח לקומבינה.

לכן, ביעור השחיתות הכרחי לא רק כדי שלא יהיו כאן גנבים, אלא כדי שנחזור לחשוב על פיתוח הארץ ולא רק על הקפאת השחיתות. פתרונות ה"שב ואל תעשה" תמיד היו הכי קלים, אבל איכשהו צריך לחשוב על פארקים ענקיים באילת בלי שמישהו גוזר עליהם קופון - פשוט כי אילת זקוקה לזה; על אלפי משפחות חדשות באילת ובעתלית, במושבים ובקיבוצים, בלי משפחה אחת שתתפרנס מכל העניין. ועל עוד צימרים - שיעזרו לפרנס את מי שהעז ועזב את המרכז.

לפחות הפרשיות האחרונות גילו לנו שיש כדאיות כלכלית גם בסוף המדינה. תשאלו את השר שמחון.