על פניו הזמינו שתי ההצגות הבאות, המועלות בימים אלה בתיאטרון צוותא בתל אביב, התייחסות ברוח דומה. בשני המקרים מדובר בקומדיות נטולות מעצורים בכיכובן של שחקנים צעירים, שפונות אל קהל של צעירים (שסוף-סוף גם מגיע לתיאטרון), ואשר לא בוחלות באמצעים דוגמת הגסות, הוולגריות והג'סטות הגופניות המוגזמות כדי לדבר אל דור הפייסבוק והריאליטי בשפתו שלו. אבל בעוד הצגה אחת, "חנוך לוין בצבעים", עושה זאת בחוכמה תוך שימוש מושכל בעיוותי הרקטום, בסטיות הגוף ובתחלואי הנפש התל-אביבית המיוסרת, ומשחילה לקהל שלה את הנקניקייה פרי עטו של לוין, בלחמנייה מלאה בטעם טוב, מרענן ועשיר במקוריותו.
ההצגה השנייה, "לילה בתל-אביב", לא מצליחה לחרוג מגבולות הזעזוע בכל מחיר בעת היא מוציאה את הקישקע ומשפריצה מיצי קיבה ושאר הפרשות על הבמה - בתמונות שיותר מכל דבר אחר, מעוררות מבוכה מן הדביליות הבלתי מנומקת.
פנייה מקורית ואינטליגנטית
קל יהיה לפתור את הפער האיכותי בין ההפקות הצנועות בכך שעם טקסטים של חנוך לוין אי אפשר לפספס. זו תהיה כמובן שטות גמורה - אין קל מלפספס טקסטים קנוניים. מחד, אם תעשה את מה שכבר נעשה בעבר, על-ידי שחקנים מנוסים פי כמה, תגריל בכרטיס אחד גם ביצוע צולע וגם ציון אפס בזירת ה"מה רצית לחדש?". מאידך, אם לא תעשה את שנעשה בעבר בהצלחה כה מסחררת, תפספס את האמירה ההיא, המוצלחת, הקנונית, ותמצא עצמך מוקצה כ"פישר" שדימה עצמו ליותר לוין מלוין. רוח מאיימת לגעת בה ועמוסת ציפיות להתמודד עמה, בעיקר ליוצרים צעירים.
לזכותו של דודו באוכנר, בוגר בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, שביים ומשחק ב"חנוך לוין בצבעים", יש לומר שהוא השכיל שלא ליפול לאף אחת משתי המלכודות הללו. עם רגישות ניכרת ליצירותיו של לוין, באוכנר מצליח לחבר את לוין לעולמו שלו ושל התל-אביבי המצוי בכלל, ולשקף באמצעות הקטעים שבחר את ההוויה התל-אביבית המתוסבכת בחדות הראויה לציון.
את המורבידיות הלוינית הצבועה שחור כהה, באוכנר החליף לא רק בתלבושות בשלל צבעים המאירות את הבמה באור עליז, ומשליחות מן העליזות הזו על הדמויות. הוא החליף אותה גם במהות, והעניק לקטעים פרשנות דינמית ברוח התקופה - משל היו מערכונים טלוויזיוניים קצביים המתכתבים בינם ובין עצמם ומשלימים זה את זה לכדי חוויית צפייה שלמה.
כמובן שיש קטעים טובים יותר, טובים פחות וכאלה שלא פוגעים בכלל, אולם הנימה הכללית היא שקובעת ומדובר בנימה מהנה מאוד לציפייה. באוכנר הרכיב קבוצה של שמונה צעירים (כולל אותו) שמפעילים את הבמה נטולת האבזור בכישרון רב ובאנרגיות בלתי פוסקות. הם עושים זאת בעזרת כוריאוגרפיה גמישה למדי (עינת יניב), ולצלילי פסקול גדוש בקיטש הוליוודי ובשנסונים צרפתיים, שמעצימים את תחושות האבסורד.
הומור ברמת"יובל המבולבל"
חבל שאי אפשר לומר את אותם הדברים על חוויית הצפייה ב"לילה בתל-אביב". בעוד ש"חנוך לוין בצבעים" מציגה שמונה שחקנים אנונימיים, הרי ש"לילה בתל-אביב" לעומתה היא סוג של משחק אול-סטאר בכיכובם של שלושת הטלוויזיוניים גיא לואל, פיני טבגר ודניאלה וירצר. השלושה אמנם נותנים את הכול על הבמה, ומקריבים על מזבחה את מיתרי הקול שלהם, אבל מה לעשות שהחומרים שהם נאלצים לעבוד עמם פשוט עושים עוול לסיטואציה שלשמה התכנסנו.
חומרים שאין דרך נעימה לומר את זה, אבל פשוט מזלזלים באינטליגנציה המאוד בסיסית של הקהל שלהם, ומדמים אותו לבני הגיל הרך הצופים ב"יובל המבולבל". חומרים שפשוט משחקים על התגיות הבנאליות ביותר שרק ניתן להעלות על הדעת - החל מהמבטא הרוסי, דרך בת עיירת הפיתוח טובת הלב והנאיבית, ועד לחדירות האנאליות בכלא ולהשפרצות מיצי הגועל על הבמה.
לסיכום שתי ההצגות בצוותא, אפשר לומר שבמעוז התל-אביביות יש לא מעט קהל צעיר, שמחפש אהבה, שמחפש מהות, ואם לא מהות, אז לפחות איזה טקסט טוב להתענג עליו - אולי אפילו משהו מקורי. ואם לא כל אלו, אז לפחות איזה תוחס או ציצקס להעביר איתו את הלילה.
חנוך לוין בצבעים", מאת: חנוך לוין, בימוי: דודו באוכנר, תיאטרון צוותא
"לילה בתל-אביב", מאת: חנן פלד, בימוי: דור צויגנבום, תיאטרון צוותא
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
