לפרוץ את הגבול בשביל גלעד שליט

עצוב שהתרגלנו לכך שמדי כמה חודשים מתקיים קמפיין תורן לשחרור גלעד שליט. פעם זה השקטת כל אתרי האינטרנט הישראליים, פעם זה אוהל מחאה, והפעם זה תכנון של צעדה המונית עם סרטים צהובים.

המיתוג, מסתבר, הוא לא ממש עקבי, אולי בגלל שבכל פעם הוא מבטא פרץ יצירתיות של מישהו אחר, שסוחף אחריו את התקשורת ואת ההמונים.

נושא רגיש, גלעד שליט, ועל כך אף אחד לא יתווכח.

הבעיה היא שבעוד שהעיתונים היומיים מתקוטטים ביניהם מי יהיה זה שיותר יצליח לנכס לעצמו את מאבק הצעדה הגדולה למען שחרורו של שליט, אנחנו שוב חוטאים באותו חטא נושן שסיגלנו לעצמנו. החטא הזה, שבמסגרתו אנחנו כל-כך מרוכזים בעצמנו שאנחנו די לא שמים לב למה שקורה מסביב.

בארץ, שמו של גלעד שליט הפך לשם שאין שום ילד בגיל הגן שאינו מכיר. הוויכוחים הפנימיים, כמויות התקשורת והדיבור סביב הנשמה המסכנה והכלואה שלו, עשו את שלהם. גלעד שליט הפך לסמל, לאייקון, שאף ישראלי אינו יכול להיות אדיש אליו.

אבל במדיה הזרה, הבינלאומית, המצב בדיוק הפוך. שם אין שום קמפיין, שום פסטיבל ושום מחאה שזולגת החוצה. שם השתיקה סביב גלעד שליט אכזרית ומהדהדת.

באזור הדמדומים הזה הידוע בכינויו "העולם הגדול", שמתקיים מחוץ לגבולות ישראל - אף אחד לא יודע מי הוא גלעד שליט, או מהי משמעותו עבור מדינת ישראל.

השבוע, כותרות אמצעי התקשורת הזרים שהתייחסו אלינו התמקדו בעיקר בהקלות על המצור. הן סיפרו כי יותר מזון ומוצרי יסוד נכנסים לעזה, והיו כמובן גם מי שהתלוננו על כך שהמצרכים החסרים ביותר הם בכלל חומרי בנייה, אבל בכל זאת ישראל הצליחה לקבל סוג של טפיחה קטנה ומרירה על השכם. טפיחה כזאת שאומרת כן, קשה השבוע לרדת על ישראל משום שהיא הקלה את המצור - אבל אפשר להזכיר, סתם בקטנה, שהיא עושה את זה לצורכי יחסי ציבור, וכמובן גם להגיד שזה לא מספיק. טו לייט, טו ליטל. הדבר היחיד שאפשר לומר בביטחון הוא, שאף אחד לא דיבר על גלעד שליט.

הרי למה בכלל התחיל המצור על עזה? מישהו זוכר את הפרט השולי הזה? או מישהו לפחות זוכר שיש קשר בין הדברים? שהמצור התחיל כניסיון להחליש את טרור החמאס, את הירי ואת חטיפות החיילים - וכנראה עשה בדיוק את ההפך?

זה נורא מרגש, ליווי התקשורת והסרטים הצהובים שקוראים לשחרורו של גלעד. זה גם מאוד יפה לראות את ההזדהות ואת המאמץ הגדול שמשקיעים אזרחי מדינה כדי להחזיר בן שבוי אחד הביתה, כי ערכו רב כל-כך בעיניהם. אבל האם כל הרעש הפנימי הזה בכלל עובד לטובתנו?

מה יוצא מכל מאמצי הצעדה האלה, שיסמנו בצהוב את 4 השנים שבמהלכן שליט שבוי בידי החמאס? הרי הקלות במצור כבר יש, אסירים ביטחוניים משתחררים טיפין-טיפין בלי קשר לעסקה לשחרור שליט, והלחץ הבינלאומי על ישראל רק גובר מדי יום.

במקביל, לצד השתיקה הממלכתית שלנו כלפי חוץ בנוגע לחייל החטוף, האזרחים והמדיה המקומית מראים שוב ושוב לחמאס עד כמה גלעד חשוב לנו, ועד כמה הם עושים בשכל שהם ממשיכים להחזיק בו, כי הוא פשוט קלף מיקוח מעולה. גם מכשיר לסחטנות, גם אמצעי להעלאת המחיר בכל פעם שנפתחות שיחות חדשות, גם דרך ליצור לחץ גדול על הממשל הישראלי מבפנים, ובקיצור - מישהו שהם צריכים להיות פשוט מפגרים כדי לשחרר. נכון להיום, שחרורו של שליט לא ישרת את החמאס בשום צורה.

אז תגידו, האם אנחנו בכלל יודעים מה אנחנו עושים? המחאה הזו - כל עוד היא נשארת רק בגבולותינו - משרתת אותנו לרעה. והכי גרוע - היא משרתת לרעה גם את האינטרסים של שליט.

מדוע אנחנו לא קושרים בין הדברים, שנעשו במקור מסיבה מסוימת? מדוע אנחנו לא זוכרים ומזכירים למה נקטנו בצעד כזה או אחר? מדוע אנחנו לא עקביים?

הממשלה שלנו לא רק שאינה מצליחה לחתוך את הסיפור הזה כבר 4 שנים - היא גם לא מצליחה להסביר את העניין בכלי התקשורת הזרים. כך שגם הפעם, הזירה הזו נותרת פתוחה לעשייה של האזרחים, כפי שהתגייסו להסביר לעולם לפני מספר שבועות את השקרים מאחורי המשט לעזה.

במדינה שלנו כנראה התהפכו היוצרות. האזרחים צריכים להראות להנהגה מה לעשות. ממש לא נעים לומר, אבל אם אנחנו לא נטרח לעשות את זה ולהוציא את המחאה על גלעד שליט החוצה, באמת שאין סיכוי שמישהו אחר יטרח לעשות את זה עבורנו.

ואם לא? אם אין לנו כוח, וחשק, וזה נראה כמו משהו שבכלל מישהו אחר צריך לעשות? אז לפחות נוכל לספר אחד לשני בסוג של נחמה מצפונית קטנה, שכן - גם אנחנו קשרנו סרט צהוב.