מלחמת ההתשה של חברות הביטוח

חוק חדש מסמיך את ביהמ"ש לפסוק תשלומים גבוהים נגד חברות ביטוח שמתישות תובעים

נוהג שבעולם, כמעט חוק טבע, הוא שחברות הביטוח אינן ממהרות לשלם. גם כאשר ברור להן שרוב הסיכויים נוטים לכך שהן יחויבו לשלם, הן עושות שרירים. אפילו ביקורת נוקבת של בית המשפט לא עושה עושה עליהן רושם גדול מדי.

גם אם זה לא נוח לרבים מאיתנו, צריך לומר שזה נוהג די רציונלי, ולאו דווקא אטימות: דחיית התשלום מביאה לכך שחלק מהתובעים (המוצדקים) נמנעים בשל מלחמת ההתשה מלהגיש תביעות, וחלק אחר מתפשרים בבית המשפט לאחר קרבות התשה, תוך ויתור על שיעור ניכר מתביעתם.

אך גם התובעים ה"עקשנים" יוצאים ניזוקים. על מנת לנהל תביעה ראויה, יש צורך בשפע של מומחים מתחום הרפואה, השיקום וכו', שחוות-הדעת שלהם עולות לעתים עשרות אלפי שקלים.

מאחר שהתובע הממוצע מצוי בחסרון כיס, שעוד מחמיר עקב ההוצאות הרפואיות ומיעוט הכנסות בתקופת ההחלמה - "ייבוש" התובע מצד חברות הביטוח מניב תוצאות רצויות לחברה: הוא יוכיח רק את המינימום, דבר שיתבטא בפסיקת סכום נמוך יותר.

מאזן אימה חדש

מעבר לכך, בתקופת הביניים (שיכולה להיות די ארוכה) שבין התאונה לבין פסק הדין, הנפגע אינו יכול לרכוש עזרת הזולת, והוא אף נמנע מטיפולים רפואיים.

עובדה זו משפיעה על גובה הפיצויים, לעבר ולעתיד. לעבר - בכך שאם אכן הנפגע לא רכש עזרת הזולת, הוא לא יקבל פיצוי עבורה. אם לא עבר טיפול רפואי, חברת הביטוח "חוסכת" הוצאה זו. לעתיד - מאחר שהנפגע נאלץ לחסוך בעזרה, בית המשפט במקרים רבים יוצא מתוך נקודת הנחה שהוא יוכל להסתדר גם בעתיד - ופוסק לו סכום נמוך.

מצב זה פוגע הן בתובעים שניזוקים, והן גם במערכת המשפט, שכן התיקים נמשכים בשל האינטרס של חברות הביטוח לא לשלם.

בשנים האחרונות קיימת התפתחות איטית בפסיקת בתי המשפט, אשר עשויה לשנות את מצב הסחבת הזה. בתי משפט מחוזיים הבהירו מספר פעמים, שהם מוסמכים לפסוק סעדי ביניים של תשלומי כסף, עוד בטרם הוכרע הדיון כולו.

בתחילה היה מדובר בסכומים נמוכים, אך לפני שנתיים נעשתה פריצת דרך בבית המשפט המחוזי ירושלים (ת.א 5222/03) בפסק דין שניתן באמצע שנת 2008. השופט משה דרורי חייב נתבע בתיק רשלנות רפואית בתשלום של 1.2 מיליון שקל "על החשבון", תוך מתן פסק דין מפורט.

אמנם בבית המשפט העליון הסכימו הצדדים, בהמלצת בית המשפט, כי ההחלטה העקרונית תבוטל ללא הכרעה בסוגיה - אך באותה נשימה, וכתנאי לביטול, חויב הנתבע לשלם 450 אלף שקל לתובעים.

על אף שביטול ההחלטה מאכזב, הרי שמבחינת התובעים אין זה משנה אם משלמים סכום על החשבון תחת החלטה עקרונית או מסיבה אחרת.

יצוין כי התפתחות זו בפסיקה אינה ייחודית לישראל. באנגליה, למשל, נפסקים סכומים "על החשבון" ובטרם הכרעה, בשיעור של מאות אלפי ליש"ט.

בעוד שאנו ממתינים להמשך ההתפתחות הפסיקתית (שעורכי הדין עושים בה שימוש מועט מדי), חל באחרונה ממש שינוי דרמטי בחקיקה. כבר בתשמ"ח נקבע בסעיף 28א לחוק חוזה ביטוח כי בית המשפט מוסמך לפסוק "ריבית מיוחדת" (עד כדי תוספת של פי שלושה מהריבית הרגילה, ובסך-הכול פי ארבעה) אם חברת הביטוח לא שילמה סכום שאינו שנוי במחלוקת. אלא שהוראה זו כמעט שלא יושמה, מאחר שהיא הוגבלה לביטוחים אישיים (ביטוח תאונות אישיות, ביטוח חיים, ביטוח רכוש).

מצב זה בא לסיום בחוק חוזה הביטוח (תיקון מספר 4), התש"ע-2010. כיום מוסמך בית המשפט לפסוק את הריבית המיוחדת גם במקרה של ביטוחים שאינם ביטוחים אישיים, לרבות בביטוחי אחריות. ביטוחים אלה כוללים גם ביטוח חובה בתאונות דרכים, ואף ביטוח רשלנות רפואית. חשוב לציין כי הסמכות לפסוק את הריבית קיימת גם לגבי תיקים תלויים ועומדים ולא רק בתיקים חדשים.

אם כן, החקיקה יצרה מאזן אימה חדש: מול הנימוקים לעיכוב הכספים, חברת הביטוח צריכה להביא בחשבון את האפשרות שבית המשפט יפסוק ריבית בשיעור גבוה. מעתה ואילך, כל חברת ביטוח יודעת כי משיכת הדיון ומריחת הזמן, יכולות לעלות לה בסכומים ניכרים ביותר.

עניין זה יכול להביא את המבטחות לעשות את הדבר הנכון: לשלם את הסכומים מראש ולהגיע לפשרות מתקבלות על הדעת בלי לנסות להתיש את הנפגע.

תוצאת לוואי מבורכת תהא שתיקים יסתיימו מהר יותר, והמערכת המשפטית כולה - הנאנקת תחת תיקים אלה - תצא נשכרת אף היא.

* עו"ד אסף פוזנר הוא שותף בכיר במשרד כהן, וילצ'יק, קמחי, מומחה לדיני נזיקין ולרשלנות רפואית.