ביבי מאוהב

‎‎לידיד החדש של ברק אובמה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, יש הודעה בשבילכם: הוא בכלל לא רוצה להתעסק בכלכלה, התקציב לשנתיים הבאות לא ממש מעניין אותו, הפרטים, האחוזים, המיליארדים לא מזיזים לו.

לא מצב העוני, לא החוצפה של השרים וחברי הכנסת שביד אחת מצביעים נגד העלאת שכר מינימום וביד שנייה חוטפים בתאווה תלושי שכר עם העלאות שכר מופקרות. בסיבוב הזה שלו, הרפורמות אאוט. הלהט לשינוי פני המשק התאייד. יש לו קואליציה רחבה ועמוסת אינטרסים. יש לו חברים יקרים בממשלה עם הרבה מאוד בעיות אישיות.

אהוד ברק, שכולם בורחים לו והוא נשאר בלי מפלגה, אביגדור ליברמן, הפגוע מפרשת הפגישה בין פואד בן אליעזר לשר החוץ הטורקי בלא ידיעת שר החוץ הישראלי, אלי ישי שרועד מצלו המתקרב של אריה דרעי, ועוד - לכל זה יש השפעה מכרעת על הכלכלה, אבל נתניהו רוצה שקט.

הוא קיבל החלטה אסטרטגית: לא חשוב מה קורה, העיקר שלא יהיו זעזועים - אישיים או משקיים. עם או בלי עסקת חבילה; עם או בלי צילומים של שולחן עגול או מרובע; עם או בלי ממורמרים ומנצחים - הכול צריך לעבור בהבנה. פתרון בעיות יסוד ביחסי עבודה, בעיוותי המשק - אינן עומדות על הפרק.

רפורמה אמיתית בחשמל, בנמלים,

במים, במיסוי - לא בקדנציה הזאת. מה ששר האוצר, יובל שטייניץ, יצליח לעשות, שיעשה, בתנאי שלא ידרוך על הבוהן של איזה שר או בעל עוצמה כמו עופר עיני. כוכבי האלפיון העליון, חברים אישיים שלו, הפסיקו לקבל יחס. נתניהו בתחושה ששני העיתונים היומיים הגדולים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" "מחפשים אותו", גם בגלל התחרות מצד שלדון אדלסון וגם מסיבות אחרות, אז הוא סופר-זהיר. שיתעסקו בעובדת משק הבית התובעת או ביתרונות הגדולים של אהוד אולמרט העומד לדין. הוא, ביבי, לא ייתן להם סיכוי לתפוס אותו על משהו חם.

בעניין דמי הניהול והריכוזיות, הוא זהיר בהתבטאויות, מדבר רק אם מוכרח. כל עוד הפקידים הרלבנטיים אינם מאוחדים בדעתם, הוא ישמור על עמימות. למה להיכנס לבור שלא מוכרחים להיכנס אליו דווקא עכשיו? כך בתופעות השכר המוגזם של ראשים במשק. יש ועדה, שר המשפטים יעקב נאמן קיבל אחריות. אפשר לישון בשקט. מי כמוהו יודע להסתדר. למשוך זמן, למרוח. לא להיכנס למלחמות. לא לזעזע. העלאת התמלוגים לגז? ללחצי אנשי ממשל ולוביסטים אמריקנים ומכובדי הגז המקומיים הוא עונה, אם בכלל, בנימוס, וזהו.

ההתערבות היחידה שלו בפרשה היתה כשהזעיק אליו את שר האוצר ואת שר התשתיות, עוזי לנדאו, ונזף בשטייניץ על כך שלא תיאם עם לנדאו את הקמת הוועדה לבדיקת תמלוגי הגז. בסוף חתך: הוסיף עוד חבר ועדה מהצד של לנדאו, וגם העניק כוח הצבעה כפול ליו"ר הוועדה איתן שישינסקי, שנבחר על ידי שטייניץ. הוא שלח את הילדים הביתה בהבטחה שלא יריבו עוד. לא בפומבי.

שר התקשורת, משה כחלון, נכנס למלחמה עם חונטת בעלי חברות הסלולר בנושא הפחתת דמי הקישוריות? שיסתדר. זב"שו. יצליח? יופי; לא יצליח? חבל. נתניהו נתן לו תמיכה מקדמית מורלית, ומאז הוא לא מתערב. מהעימות על תקציב הביטחון הוא לא יצליח להתחמק. ברק מתנגד לקיצוץ בהעלאת תקציב הביטחון? שיתמודד מול בוז'י הרצוג ממפלגתו, שרוצה את הכסף למדוכאים. בינתיים, כולם מסביבו מדברים. נפגשים.

מתקרבים לפשרות על גובה התקציב וגם על העלאת גיל הפנסיה לאנשי העורף בצבא הקבע. שטייניץ עלה על בריקדות, וברק וגבי אשכנזי מתנגדים להעלאת גיל הפרישה הממוצע מ-45 ל-57, כפי שרוצה האוצר. אז מבשלים משהו סביב 51-53. בסוף נתניהו ייצא לאומה ויודיע שהוא הגיע להסדר הנכון והצודק.

‏‎‎העיקר יחסי החוץ

‏‎‎מעניין אותו בגדול שהמקרו יצליח. שתהיה צמיחה. שלא תהיה קטסטרופה. נתניהו מדבר הרבה עם נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר. מתקשר אליו גם מעבר לפגישות הקבועות. סומך עליו כמדד החד-משמעי למצב המשק. הוא מקבל דיווחים שבועיים שוטפים משר האוצר וממנכ"ל משרד ראש הממשלה, אייל גבאי. את הניהול הכלכלי השוטף הוא משאיר לגבאי, שעובד היטב עם הממונה על התקציבים, אודי ניסן, ואם יש צורך אז גם אורי יוגב בתמונה, או יוג'ין קנדל.

מה שהיה חשוב ונשאר חשוב אלה יחסי החוץ, היחסים עם אמריקה, פצצת האטום של אחמדניג'אד. ביקור פיוס האוהבים האחרון בוושינגטון, שממנו חוזר עכשיו נתניהו, לא משנה את המצב.‏‎‎‏