עו"ד רלי לשם: "נוצרה בארץ תופעה - עורכי דין של בתי-קפה"

עוה"ד רלי לשם, מיה ליקוורניק ודני גבע, ראשי משרד עורכי הדין השלישי בגודלו בשוק, מדברים עם "גלובס" על מצב המקצוע, על רמתם הירודה של חלק מעורכי הדין, על אובדן האמון במערכת המשפט ועל האלימות הגואה נגדה

בשעות אחר-הצהריים המוקדמות, ביום עבודה אופייני של אמצע השבוע, מסדרונות משרד עורכי הדין השלישי בגודלו בארץ, מיתר-ליקוורניק-גבע&לשם וברנדויין, שקטים. מעת לעת בוקעים מבעד לפתחי הדלתות במסדרונות הארוכים צלילי תקתוק מקלדת ושיחות מרוחקות על תיק כלשהו, המתערבבים בקולות המזכירות המעבירות שיחות משלוחה אחת לשנייה במהירות מרשימה.

במשרדים, החולשים על 3 קומות בבניין "עורק" באזור הבורסה ברמת-גן, מועסקים כ-120 עורכי דין, 30 מתמחים וכ-20 מזכירות, הנושפים ושואפים לקרבם את אווירת היעילות והסדר השולטת במכונה המשומנת שבה הם עובדים. התחושה היא של כוורת דבורים גדולה, שכולם בה עסוקים במלאכת ייצור הדבש.

אלא שהיום, בניגוד לימים אחרים, נשמעים מאחד מחדרי הישיבות הממוזגים במשרד גם קולות צחוק רמים. בחדר יושבים עורכי הדין ישראל (רלי) לשם, מיה ליקוורניק ודני גבע, 3 השותפים הבכירים העומדים בראש המשרד, ומשעשעים זה את זה בבדיחות ובסיפורים אישיים מצחיקים.

בכל יום אחר באותה שעה הם היו עסוקים בעבודה עד מעל לראש, כיאה לראשי משרד מוביל ועמוס לקוחות, אך היום "גלובס" שלף אותם מהפגישות, מההדרכות לצוות העובדים תחתם ומשיחות הוועידה הטראנס-אטלנטיות, כדי לשמוע את דעתם על נושאים שונים.

השוק מוצף

בעשור האחרון צמח משרד מיתר-ליקוורניק ביותר מ-400%, והפך ממשרד בינוני-קטן לאחד הגדולים והחזקים במשק. ככזה עברו במשרד מדי שנה עשרות מתמחים ועורכי דין, הן כמרואיינים והן כעובדים, ו-3 השותפים הבכירים בו נחשפו למגוון רחב של דמויות אנושיות שהגיעו לעולם המשפט.

* האם רמת עורכי הדין ירדה בשנים האחרונות?

"בוודאי", עונה נחרצות עו"ד רלי לשם. "בארץ נוצרה תופעה של מה שאני מכנה 'עורכי דין של בתי-קפה'. יש בארץ עורכי דין צעירים שאין להם אפילו משרד. יש להם מחשב נייד וכתובת אינטרנט, הם יושבים בבתי-קפה כל היום ועובדים משם. בגלל זה מתרבים היום בתי-הקפה שיש להם wireless, כדי שעורכי הדין יוכלו לעבוד משם. זה מצב מאוד שלילי".

עו"ד גבע, שמשמש גם כבוחן בבחינות לשכת עורכי הדין, ניסה להתחמק מהשאלה. "אין לי דעה בנושא", אמר.

שותפו לשם לא השתכנע. "דני, למה כל-כך הרבה אנשים עוברים את המבחן?", שאל אותו, וגבע ענה: "אני חייב לומר שרוב המתמחים שנבחנו אצלי עד היום - רובם, לא כולם - היו ראויים והיה להם את הידע הנדרש. אני לא חושב שאני הייתי יותר טוב מהם כשנבחנתי. יכול להיות שאני לא יודע לשאול את השאלות, אבל אני לא מתרשם לרעה מהרמה של המתמחים שמקבלים רישיון.

"חבר שלי ששימש כטייס בחיל האוויר, אמר לי משפט שאומרים הטייסים, ויכול להיות שהוא נכון גם לגבינו - 'The older I am, the better I was'. יש איזה תחושה אצל עורכי דין ותיקים, שכאילו כשאנחנו היינו מתמחים או עורכי דין צעירים היינו סופרמן. לא בטוח שהיינו כאלה גדולים. למדנו עם הזמן".

לשם: "לא אמרתי שאנחנו היינו ראויים יותר. דיברתי באופן כללי. היום, בשוק המוצף, עורכי דין מסיימים התמחות של שנה ופותחים משרד או שולחן בבית-קפה. לדעתי, אדם שסיים לימודי משפטים לא יכול, אחרי שנה של עבודה במחיצתו או תחת חסותו של עורך דין אחר, להיות עצמאי ולמכור את שירותיו בלי שיהיה עליו איזשהו פיקוח. וזה גם לא שנה. אם נוריד את המילואים, החופשות ועוד, נגיע ל-10 חודשי התמחות. לא ניתן לתת שירות באופן עצמאי ללקוח אחרי שנה או 10 חודשים של התמחות".

לעו"ד מיה ליקוורניק יש השקפה קצת אחרת. "זה תלוי מה סוג השירות. בשביל לעשות חוזה להשכרת או למכירת דירה, שזה נתח משמעותי מהעבודה של עורכי דין במשרדים הקטנים יותר, או לעשות עסקאות ותביעות יותר קטנות - לא צריך ותק משמעותי. נראה שגם עורכי דין צעירים מסוגלים לעשות את זה. אם הם לא היו יודעים מה הם עושים, העסק הזה היה מתפוצץ.

"אגב, ברוב העולם אין התמחות. אנשים גומרים בית-ספר למשפטים והם עורכי דין לכל דבר ועניין. איפה באירופה יש סטאז'? אז למה שעורכי דין צעירים לא יפתחו משרד מיד לאחר ההתמחות? זה עדיין לא אומר שהרמה של העוסקים במקצוע לא ירדה. אני שומעת מקולגות שלי ומשופטים שיש בעיה רצינית עם הרמה של עורכי דין צעירים שמופיעים בבתי המשפט".

* מה הפתרון לבעיה?

לשם: "אחד הרעיונות שאפשר לשקול הוא להשאיר את ההתמחות לשנה, ולא להאריך אותה לשנתיים כפי שמציעה לשכת עורכי הדין, אך בתנאי שיחייבו כל אדם שקיבל רישיון, כמו 'נהג חדש', לעבוד במחיצת עורך דין ותיק שיפרוס עליו את חסותו, שיהיה מנטור שלו.

"הארכת ההתמחות בשנה תיצור בעיה עצומה, כי הרבה מאוד אנשים שמבקשים להתמחות לא ימצאו מקום להתמחות. אם נאריך את ההתמחות לשנתיים, מספר המקומות להתמחות יירד בחצי.

"אם אנחנו מעסיקים כל שנה 35 מתמחים, בשנתיים עוברים פה 70 מתמחים. אם יאריכו את ההתמחות לשנתיים, יעברו פה בשנתיים רק 35 מתמחים. דבר שני, מבחינתנו המתמחים הם פונקציה מאוד חשובה במשרד, כי מהם אנחנו בסופו של דבר בוחרים את עורכי הדין שהם לב המשרד. אם ההתמחות תהיה שנתיים, תהיה לנו אפשרות לראות פחות מתמחים והמבחר יצטמצם כתוצאה מכך".

חברה אלימה

בעיותיה של מערכת המשפט לא מסתכמות בטענות על הרמה הנמוכה של עורכי הדין. את עולם המשפט מטרידה גם תופעת האלימות המילולית והפיזית שמופנית לעבר השופטים מצד מתדיינים, והציבור בכלל.

בסוף החודש שעבר נגזר עונש חמור, 3 שנות מאסר בפועל, על פיני כהן, שהשליך את נעלו על נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש וגרם לנפילתה ולשבירת משקפיה. רגע לפני נגזרה שנת מאסר בפועל ו-8 חודשי מאסר על-תנאי על מיכה בן-יעקב, שהורשע על-פי הודאתו בשליחת פקסים למנהל בתי המשפט, השופט משה גל, ובהם איומים לרצוח שופטים.

ככל שחולף הזמן, נדמה כי האלימות והזלזול במערכת המשפט הולכים ומתגברים, והמערכת מאבדת מכוחה וממעמדה.

המצב לא מפתיע את עו"ד לשם. "זה התחיל בכך שהמערכת הפוליטית הרגישה חופשייה לפתוח את הפה על בתי המשפט, ללכת בגישה שאין פרות קדושות ולהתבטא התבטאויות קשות נגד בתי המשפט והשופטים, כמו לכנות אותם 'המאפיה הזאת, המאפיה אחרת'. זה נתן לציבור את האות ואת יריית הפתיחה. הפוליטיקאים משדרים לציבור ששופט הוא כמו פקיד במשרד הרישוי, ואם אפשר לבוא למשרד הרישוי ולדפוק על השולחן - אז אפשר לעשות את זה גם בבית משפט. השופטים איבדו את המעמד המיוחד ויוצא הדופן שלהם. היתה שבירה של כללי משחק.

"אני לא זוכר שבארה"ב ישנן התבטאויות גסות נגד מערכת בתי המשפט, נגד פסיקות מסוימות ושאומרים 'השופטים לא מבינים שום דבר' או 'השופטים חושבים שהם מעל החוק' ו'השופטים עושים מה שהם רוצים'. זה גרם לשחיקה נוראה במעמד בתי המשפט. אחד הפחדים הגדולים הוא שמוסד שהיה מרומם ונשחק, מאוד קשה להחזיר אותו לרום מעמדו. זה כמו מוניטין של אדם שמאוד קשה לשחזר אותו, וזה דבר מאוד מדאיג.

"שום דעה לא מצדיקה בסופו של דבר יציאה של גורמים נבחרי ציבור נגד בתי המשפט. זאת קטסטרופה. הטרגדיה היא שהנעל שנזרקה על ביניש הפכה להיות סמל לשקיעה ולהידרדרות של תדמית בתי המשפט".

עו"ד ליקוורניק מוסיפה עוד נדבך. לדעתה, המצב ששורר בבתי המשפט הוא בסך-הכול מראה המשקפת את מצב החברה. "החברה בישראל יותר אלימה. זה בא לידי ביטוי בכל אורחות החיים שלנו, החל ממה שקורה ברגע שאתה עולה על הכביש, כמות אלימות הרכוש שיש בארץ, שהמשטרה חסרת אונים להתמודד אתה, האלימות בבתי-הספר ועוד. זה מחלחל לכל מקום. הכוח הפך לשפה בארץ, ובית המשפט לא חסין מדברים כאלה, גם לא העליון. יש גם התגברות חריפה של הפשע המאורגן בישראל, וחלק מהפגיעות בשופטים באות משם. זה איום מוסווה".

האלימות כלפי השופטים מטרידה את גבע פחות ממצב מערכת המשפט פנימה. "למערכת המשפט יש בעיות אמיתיות, הרבה יותר גדולות מגילויי האלימות כלפי שופטים. מערכת המשפט, ובראש ובראשונה בית המשפט העליון, היא הגוף היחיד שמגן באופן משמעותי ומהותי על זכויות וחירויות האדם בישראל. בתחום הזה יש הישגים דרמטיים, והמערכת הזאת ראויה לכל ההערכה. אבל במקביל יש למערכת בעיות קשות, החל בסחבת וכלה בחוסר הוודאות בשיפוט שמפריע מאוד ללקוחות שלי ולציבור בכלל.

"אני עושה הרבה בשביל להימנע מלהגיע לדיונים, מכיוון שיש הרבה חוסר ודאות בשפיטה היום. אני משווה את זה לכללים המגבילים בחוק במערכת המשפט בדלאוור או בניו יורק, שם היציבות, הוודאות והביטחון הרבה יותר גדולים. שיקול-הדעת של שופט מה נכון ומה לא נכון חל בישראל באופן שמערער את הוודאות במידה יתרה. זה יוצר תסכולים רבים מצד הציבור וגורם לאובדן אמון במערכת, והתוצאות נראות היום בשטח".

עוד סיבה לאובדן האמון, כך גבע, היא המשפטיזיציה של כל דבר ועניין, והכניסה של מערכת המשפט לזירה של הפוליטיקאים ללא צורך. "בהקשרים הפוליטיים האמון שלי במערכת המשפט התערער במידה מסוימת. האמון שלי נפגע כאשר היועץ המשפטי הדיח הלכה למעשה ראש ממשלה בישראל, ובית משפט אישר עדות מוקדמת, שבנסיבות העניין היתה תקדים על גבול התערבות פוליטית והחלפת שלטון (גבע מתייחס להדחת אהוד אולמרט על רקע עדותו המוקדמת של משה טלנסקי במשפט ראשונטורס נגדו, א' ל"ו). דברים כאלה לא מעוררים עודף אמון בבית משפט. זה לא אומר שזה נעשה מסיבות פוליטיות, אני משוכנע שזה נעשה בתום-לב, אבל המערכת צריכה להסתמך פחות על עקרונות תום-לב ויותר על עקרונות משפטיים".

לשם: "בארה"ב בית המשפט למעשה נתן לנשיא בוש את הנשיאות".

גבע: "וכך בית המשפט העליון איבד הרבה מכבודו".

לשם: "כן, אבל זה עדיין לא גרם להשתלחויות חסרות רסן נגד בבית המשפט, ברמה שאנחנו רואים בארץ".

גבע: "יש לי יותר כבוד לבית המשפט העליון בארץ מאשר לבית המשפט העליון בארה"ב, אבל זו נחמה פורתא".

"המשרדים הבינוניים הפסידו הרבה נתחי שוק לטובת הגדולים"

כ-7 שנים חלפו מאז מה שהיה בשעתו המיזוג הגדול ביותר בקרב משרדי עורכי דין - המיזוג בין מיתר-ליקוורניק-גבע למשרד לשם-ברנדויין - שיצר משרד בן 60 עורכי דין. מאז המשיך המשרד לצמוח ולהתרחב בקצב מהיר, עד שטיפס למקום השלישי בדירוגי הגודל של משרדי עורכי הדין, עם כ-120 עורכי דין. בנוסף מככב המשרד בראש דירוגי האיכות בתחומי עיסוקו במשפט האזרחי-מסחרי.

עד לפני כ-10 שנים סיפק משרד מיתר שירותים משפטיים ללקוחות קטנים ובינוניים, אך היום נמנים עם לקוחותיו חברות ואנשי עסקים מהבכירים במשק - בהם אמדוקס, מכתשים-אגן, הראל ביטוח, סאנדיסק, האחים להמן, בז"ן, סמפוארנה גרופ, קבוצת פישמן (בעלת השליטה ב"גלובס"), קבוצת דברת, דויטשה בנק, אומריקס, בנצ'מרק קאפיטל, רמדיה ועוד.

* שאפתם להימנות עם המשרדים הגדולים ביותר?

ליקוורניק: "זה לא שכיוונו להיות הכי גדולים, אבל בהחלט ידענו שהשוק המוסדי ירצה לעבוד עם משרדים גדולים, שיש להם מענה כולל. היה ברור שהשוק הולך לכיוון הגודל, וזה גם מה שקרה לתעשייה שלנו. יש קבוצה של משרדים שמאוד גדלו, והם אלה שנותנים היום מענה לרוב השוק המוסדי בארץ. גם השחקנים הבינלאומיים שמגיעים ארצה פונים באופן טבעי למשרדים הגדולים. ככה נהוג בכל העולם".

* יש עדיין מקום למשרדים הבינוניים והקטנים?

"המשרדים הבינוניים והקטנים הפסידו הרבה נתחי שוק לטובת המשרדים הגדולים. תמיד יש משרדי בוטיק, משרדי איכות, ויש כמה כאלה מצוינים בארץ, שיצליחו, אבל למשרדים אחרים לא קל במציאות שנוצרה. אני חושבת שזה לא הולך להשתנות, אלא שזה הולך להקצין".

* משרדי הענק בסופו של דבר ישלטו בשוק עריכת הדין?

לשם: "במידה לא מעטה זה כבר היום המצב. רוב הגורמים הכבדים בשוק ורוב השחקנים הגדולים, גם מחו"ל, מתרכזים במספר משרדים גדולים. הגודל מאוד קובע בשוק הזה".

צרו איתנו קשר *5988