"טעויות אדריכליות וכישלונות אורבאניים הם החלום הרטוב"

רופאי בניינים

מאירה: "באמצע שנות ה-90 נקלע לדרכנו המקצועית פרויקט מכונן - דיזנגוף סנטר. הבניין עמד אז כבר יותר משני עשורים על מכונו, ונקראנו לטפל בו. דיזנגוף סנטר היה מדורדר להפליא, הן מבחינה ארכיטקטונית והן מבחינה עסקית. תפוסת השכירות היתה נמוכה ואזורים רבים היו שוממים מתנועה ופעילות, בגלל תחזוקה ותכנון בעייתיים. הוא היה בניין חולה, ואנחנו נקראנו, קודם כל, בכדי לזהות את סוג המחלה וגורמיה ואחר כך להציע תרופות ופתרונות. הכנו פרוגראמה שעיקרה היה פתיחתו לרחוב - הפוך לגמרי מהרעיון הקניוני השואף לקופסה אטומה, המבודדת את המתרחש מהסביבה שבה היא ניצבת. סופו של דבר היה שהפרוגראמה התקבלה ברצון ויושמה בחלקה, מה גם שלא בהשתתפותנו, מסיבות לא לגמרי ענייניות, הקשורות לכבוד האדריכלית שתכננה את הסנטר בשנות ה-70 (עליזה טולדו). כך או כך, דיזנגוף סנטר של היום אינו בועה, הוא קניון שמתפקד כשכונה עירונית ובכך שונה מאחיו הקניונים. ה"סנטר" הוא חלק מהרחוב התל-אביבי, תנועת העוברים ושבים מוכיחה שהוא נתפס כחלק אינטגראלי מסביבתו - אנשים 'מקצרים דרך הסנטר', גם אם לא התכוונו 'לבוא לסנטר' והוא קניון שלא הרג את הפעילות העסקית באזור, נהפוך הוא".

צבי: "אנחנו למדנו דרך הפרויקט החצי-ממומש הזה, מאותו תכנון שכמעט והבשיל, מה אנחנו רוצים לעשות, איזה דברים מתאימים לנו כצוות אדריכלים. הבנו שאנחנו מחפשים פרויקטים שיש בהם סיבוך, פרויקטים שמטפלים בבעיה תכנונית, מבנים וסביבות חיים שהם כמו טקסט גרוע שצריך לפענח, לערוך ולהגיש מחדש לקוראים". מאירה: "טעויות אדריכליות וכישלונות אורבאניים שזועקים לשיקום, הם החלום הרטוב שלנו".

שלמת בטון

צבי: "כשקמה המדינה, באו הבנים של דור מייסדי האדריכלות הארצישראלית ובעטו. זו הייתה אדריכלות מורדת ומתריסה. 'האדריכלים הבנים' הסירו את 'החולצות הלבנות' (הטיח) מהבתים, הורידו את הבניינים מהעקבים ('על עמודים'), והלבישו את הארץ בשלמת בטון ומלט. זה נגמר בשנות ה-70. דיזינגוף סנטר, שאותו התחיל לבנות היזם אברהם פילץ בשנות ה-70, הוא סמל אופייני לתכנון ולאדריכלות הישראלית החדשה: המסחרית, העסקית והמופרטת".

חוות גידול למפלצות

צבי: "משנות ה-70, בערך ממלחמת יום כיפור, התחילה קריסה וזה מחמיר ככול שיש יותר כסף, שהוא גם משחית, ויותר טכנולוגיות, אשר מאפשרות תכנון דברים מפלצתיים, ולמרבה הצער, גם להקימם. מציאות זו היא קרקע פורייה לטעויות טראגיות, לפשעים. הדוגמא השחוקה היא שכונת הולילנד הירושלמית, כמובן, אבל היא אינה היחידה". מאירה: "אחד ממקורות המחלה הוא התפתחות התודעה לאפשרות המיתוג באמצעות בניין. פירמות מקימות בניינים כדי שיעשו להן שם. התוצאה ממארת - במקום שאיפה לארכיטקטורה טובה, מתפתחת שאיפה לבלוט וצומח צורך לתכנן 'אחר'. כך נהפך כל שטח הארץ לפרויקט 'בנה ביתך' אחד גדול - מרחב קקופוני שפזורים בו בניינים שמטרתם לצאת דופן".

דמוקרטיה ופורנוגרפיה

צבי: "פרויקט 'בנה ביתך' המושמץ, נולד כריאקציה לטוטאליטריות התכנונית העריצה של מפא"י. 'בנה ביתך' מסמל את המהפך הפוליטי: עם מנחם בגין כראש ממשלה ודוד לוי כשר השיכון, זה היה שיא הדמוקרטיה לכאורה, אבל זה בדיוק כמו להגיד שפורנוגרפיה זה דמוקרטיה ולהילחם למענה משום שהיא ביטוי ל'חופש ביטוי'. נתנו לאנשים לעשות דברים שלא היה ולא יהיה להם שמץ מושג בהם - לתכנן לעצמם בית - והתוצאה פרושה לפנינו ככאוס תרבותי מכוער להפליא".

מגדלים אלגנטיים

מאירה: "בכל הרעש התכנוני, בולטים - וזה תרתי משמע - המגדלים. והם בולטים לטובה. יש כמובן מגדלים שנסחפו עם זרם ה'בנה ביתך', אבל יש רבים שהם דוגמא לאלגנטיות תכנונית, מאופקת ומתחשבת, שנהפכת ליותר ויותר נדירה במחוזותינו. יש כמובן מגדל שלום, שהוקם לפני בוא הגל העכור, אבל הנה גם בניין הבנק הבינלאומי, ברחוב רוטשילד בתל אביב, שנבנה בשיא תנופת הנדל"ן הנוכחית, גם הוא כזה: החתימה שלו ברחוב מאד עדינה והמראה שלו משתלב, ויש עוד כמותו במרכז העסקים העירוני של ישראל. הצמיחה שם לגובה מוצדקת, ונעשית ברוב המקרים בטעם רב".

התחנה המרכזית החדשה

צבי: "מדובר בפשע עירוני. חורבה ארכיטקטונית מגלומנית. בשיח הארכיטקטוני הבינ"ל יש מושג Urbicide, המיוחד לתיאור תופעות שמחוללות שואה בתוך עיר, תחנת האוטובוסים המרכזית של ישראל יכולה לתפוס מקום של כבוד ברשימה. הבעייתיות של התחנה היא בכול המישורים: התפקודי והארכיטקטוני. "התוצאה היא שנדחקו לתוך המבנה המעוות תופעות שהעיר אינה רוצה לראותן, דברים שהעיר, כיישות, רוצה להסתיר מעיניה ומתודעתה: אוכלוסיות חלשות ותופעות שוליים. והנה, לשיטתנו, למרות החורבן שהביאה התחנה החדשה, הדרך לטפל במבנה אינה להרוס אותו ולבנות משהו אחר מחדש אלא לקרוא את המקום - את מה שהתפתח בו וקורה בתוכו, מה עובד וחי בו, לנפות את הגורמים הבעייתיים, ולטפח באמצעות תכנון את הכיוון שהמבנה תפס". מאירה: "התחנה היא אתגר עצום ויש בה פוטנציאל אדיר. היא רחוקה מלהיות נטושה, היא שוקקת חיים, חיים אחרים: מתקיים בה מסחר בהיקף עצום, רב-תרבותי, מוצרים ממקומות מוזרים מרחבי העולם, אוכלוסיה מגוונת, בליל שפות, תיאטראות שוליים ומועדוני ריקודים. אנחנו סבורים שצריך להפוך אותה למרכז אזורי בדרום תל אביב, שהאוכלוסייה בהם מתרחבת, לגוון ולהוסיף על הפונקציות שיש בה כיום, כך שישרתו את הקהל ההולך וגדל שחי בסביבתה, ולא רק אותו. זה נכון, התחנה היא בונקר ואפילו בונקר שנראה מאיים ומפחיד, אך יש אפשרות לא מאד מסובכת לאוורר את מראהו בעזרת צמחיה ופיתוח סביבתי ועל ידי פתיחתו הפיזית לרחוב. וחוץ מזה לבונקר יש יתרונות: למשל לקיום חיי לילה, הוא מאפשר להשמיע ולנגן מוזיקה רועשת, גם בשעות שמוגדרות 'שעות מנוחה'. התחנה מוקפת ברשת כבישים מסועפת שמגיעה אליה, ולאזורים שונים בתוכה. זה מאפשר תנועה ממנה ואליה במכוניות - יתרון אדיר למבנה הממוקם בתוך מטרופולין עירוני צפוף".

עיירת פיתוח ב-7 שגיאות

צבי: "אני רוצה כאדריכל לחזור ל'פרויקט הישראלי', למהלכים התכנוניים שנולדו עם הקמת המדינה - להבין מה השתבש בהם ולנסות לשפר את המציאות שייצרו. עיירות הפיתוח הן נוח בשבע שגיאות. אבל אני סבור שגלום בהן פוטנציאל". מאירה: "לא הכול רע בעיירות הפיתוח. אנשים פתחו בהן סגנון חיים לא עירוני ולא מסוגנן. צריך להבין אותו, את יחודו ויתרונותיו, לא לבקר ולדכא, לא לשנות - אלא למנף. אנחנו מאמינים ביכולת המקצועית ובניסיון שלנו לתווך בין תושבי המקום, גורמים ציבוריים ויזמים עסקיים שיעשו זאת".

אנדרטה לכישלון

צבי: "למעשה אנחנו מיישמים אדריכלות אקטיבית - יזמית, אם תרצו -לא יושבים במרומי הפנטהאוז בפאסיביות ומחכים למגדלים שייפלו לכבודנו על שולחן השרטוט, השאיפה שלנו היא לעשות אדריכלות במקומות שבהם צריך אותה, שהיא חסרה, במקומות שבהם היא יכולה לגאול. דוגמא לכך היא פרויקט שהתחלנו בו באופקים: מפעל טקסטיל שכל העיירה עבדה בו, ויום אחד הוא נסגר והכה את העיר באבטלה. עכשיו חורבות מבנה המפעל ניצבות בלב העיר כמו מונומנט לכישלון. אנחנו רוצים להשתלט עליו, לתכנן את השטח מחדש ולהפוך אותו לסמל להצלחה עירונית. פנו אלינו אנשי אופקים: ז'וזף דדון, אמן מקומי ויצחק קריספל, יזם חברתי, חיברנו ביניהם לבין הוועדה הקרואה שמנהלת את העיר, ובין הבעלים של השטח, מבני תעשייה (שבבעלות אליעזר פישמן, בעל השליטה בגלובס - מ.מ). הרעיון שלנו הוא להפוך את המקום למרכז עירוני שתשולב בו פעילות מסחרית וקהילתית - מרחב ליזמות עירונית זעירה: חנות אופניים, חנות פרחים, מלאכה זעירה, וגם סדנאות לאמנים מקומיים שישמשו כגלריות קטנות". מאירה: "אנחנו לא נקים באופקים מוזיאון לאמנות מודרנית. זה לא קנה-המידה שמתאים לעיר קטנה. עיירות הפיתוח זרועות במבני ציבור ענקיים, רבים מהם נבנו בחסות מפעל הפיס, והם עומדים בהן, במרכזי הערים, ניצבים בריקנות - חורבות ארכיטקטוניות, מבנים שאיש אינו עושה בהם שימוש. הפריפריה מלאה בפרויקטים מגלומניים שנבנו כדי 'להושיע את הפריפריה', ואחרי שנה שנתיים ננטשו כאבן שאין לה הופכין".

בין תיאוריה לפרקטיקה

צבי: "רם כרמי הוא דוגמא טובה לפער הכואב בין רטוריקה לפרקטיקה. הלוואי שהוא היה יוצר בניינים באותה הצלחה שבה הוא מייצר מלים. 8 שנים ביליתי כראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, כשאני קיבלתי את האקדמיה, דיברו באוויר, והולידו מפלצות. אני החלטתי שאני רוצה אחרת - ואני מקווה שטביעת רגלי באקדמיה תורגש. המשימה החשובה של בתי הספר לאדריכלות בעיני הייתה ועודנה שיפור ההשכלה הארכיטקטונית של הסטודנטים ושיכלול תפיסת המציאות שלהם - שתהיה מורכבת ולא פלקטית". מאירה: "אי אפשר ללמד את הפרקטיקה האדריכלית במלואה בתואר אחד, או בכלל. זה מקצוע כל כך רחב, שההתמחות בו נעשית רק תוך כדי עבודה. בסופו של דבר תכנון בניין הוא עבודת צוות המתחלקת בין מי שמפתח את הרעיון, מי שמתכננים, מי שכותב את כתבי הכמויות ומי שמפקח על הביצוע בשטח. פרויקטים אדריכליים כמעט ואינם משתכפלים, ולכן בכל אחד מהם לומדים דבר חדש: בעיות תכנוניות שלא נתקלת בהם עד כה, טכנולוגיות חדשות שאפשר ליישם ועוד".

בין בצלאל לטכניון

צבי: "אדריכלות היא אמנות, לא מלאכה, היא אמנות תכנון החיברות הציבורית והעירונית - זו אמנות בניית עיר. יש הבדל מהותי בין פקולטה לאדריכלות שהסביבה שעוטפת אותה היא אמנות, עיצוב וקולנוע, כמו בבצלאל, לבין כזו שהפקולטות הסמוכות לה הן אווירונאוטיקה, הנדסת בניין ותכנות מחשבים, כמו בטכניון. סטודנט לא יפתח אוריינטציה אסטטית, בסביבה כזו, האוריינטציה שלו תסחוף אותו להתמקד ביציבות הבניין ולא בהוויה התרבותית שבתוכה הוא מוקם".

בין עיצוב לתכנון

מאירה: "כל החלטה תכנונית היא גם החלטה עיצובית. ב'בית העיר', שאותו היינו צריכים לעדכן בסטנדרטי בנייה עכשוויים, נתקלנו בהרבה בעיות תכנוניות שמצאנו להם פתרונות עיצוביים - ממעקות שהיה צריך להגביה, כדי להתאים לכללי בטיחות עכשוויים, דרך מערכות אינסטלציה ומיזוג שברגיל מוסיפות כשליש נפח לבניין מודרני והיה צריך לפנות ולבנות להן מקום, ועד להנגשה של המבנה לאוכלוסיות מוגבלות בתנועה, דבר שאדריכלי העבר לא נתנו עליו כלל את הדעת. "כל עוד העיצוב משרת את התכנון - זה עובד. הבעיה מתעוררת במקום שבו 'הטעם הטוב' סולל את שביל הבריחה מהתמודדות עם בעיות תכנון. כשבתי ציבור מתחילים להיראות כמו הווילות שבונים העשירים במושבי השרון. זו גלישה של מושגי תכנון ועיצוב מטריטוריה שהולמת אותם לטריטוריה שבה עושים בהם שימוש ציני למכירת פרויקט - כי 'זה יפה', 'זה מקובל' וזה יעבור את היזם, או הגורם המזמין - כי זה הבון טון. אבל לא בכל המקרים מדובר בדבר הנכון. "'הקופסא הלבנה', הפסבדו-מינימליזם, השימוש בחיפויים שונים, ובעץ כדקורציה - אני לא נגדם, ובוודאי שלא תמיד. אך יש מקרים שבהם מזדחלת לה הרגשה שהאלמנטים האלה הם פתרון קל לבעיות יותר מרוכבות".

זוגיות אדריכלית

מאירה: "אדריכלות היא עבודת צוות מובהקת, שבה עדיף לעבוד עם מי שמסתדרים איתו וסומכים עליו, בן זוג כפרטנר, זה אידיאלי. בזוגיות עצמה יש לכך יתרונות, מכיוון שאדריכלות היא מקצוע שלא קיימת בו הפרדה בין העבודה לחיים, אז זה טוב שיש לך שותף לחיים שמתעניין בה שאת מתעניינת".

צבי: "אין ספק שהעובדה שאנחנו חולקים מקצוע ועולם תוכן ועניין וגם עובדים יחד זה בסיס לרגעי שיא בזוגיות. אבל גם לרגעי שפל. אנחנו למעשה בחוסר הרמוניה יצירתית - מאירה ואני אנשים כל כך שונים, וזה אומר שאנחנו תמיד בויכוח, ומוצאים את עצמנו במשא ומתן על כל שאלה אדריכלית. "בסופו של דבר אנחנו מייצרים ארכיטקטורה שהיא תוצאה של שיחה בין שנינו. זה מביא אותנו לפרוייקטים ארכיטקטוניים מאד מעניינים אבל גם יכול להביא אותנו להרים ידיים".