הקם להימלט השכם להורגו

המוחים על עונש השוטר שירה והרג גנב רכב, מזמינים שוטרים לחרוג מהוראות פתיחה באש

קשה לשכוח את הביקורת העזה שהוטחה בנשיאו הקודם של בית המשפט העליון, אהרן ברק, על האקטיביזם השיפוטי שאפיין את פסקי הדין שיצאו תחת ידיו. היו שטענו כי כל אימת שברק לא היה שבע-רצון מחוק כזה או אחר, או כאשר הוא סבר כי החוק אינו מספק מענה הולם למצב כלשהו - הוא ראה לעצמו סמכות "לחוקק" בפסק דינו הסדר חדש, ראוי יותר בעיניו.

קשה לשכוח את הביקורת העזה שהוטחה בברק גם בעקבות כינונה של "הלכת אפרופים". הלכה זו ביטאה את נטייתו לייחס לשופט יכולות-על, עד כי הוא יידע - לעתים טוב מן הצדדים לחוזה - למה הם התכוונו, מה הם ביקשו להסדיר וכיצד. לא אחת הביע ברק תקווה שבמהרה בימיו יהא בידו להרחיב את אותה ההלכה גם לעבר פרשנותן של צוואות. נראה היה כי בעיני ברק, השופט בישראל בוחן כליות ולב כמעט.

מעניין לבדוק אם בין כל המבקרים החריפים של פסק דינה של נשיאתו הנוכחית של בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש, בעניין שחר מזרחי, יש כאלה, שנמנו עם מבקריו של ברק. ככל שכך, הרי המדובר באבסורד. אלה הזועקים עתה נגד הרשעתו של השוטר שחר מזרחי ונגד העונש שהוטל עליו, והטוענים כי אלה יפגמו בנחישותם של שוטרי ישראל ויפגעו ביכולתם לפעול נכון בתנאי השטח, קוראים למעשה להעניק לשוטרים סמכויות-על.

למעשה, הם קוראים להעניק לשוטרים שיקול-דעת מתי לציית לכללים ולהוראות ומתי לפעול בהתעלם מהם. במסע התקשורתי האגרסיבי שנערך על-ידיהם למען מזרחי, מסע שכרוך בלא מעט דיסאינפורמציה והטעיה, הם קוראים למעשה להעניק לשוטרים את הסמכות שלא לפעול בהתאם להוראות הפתיחה באש. נסביר.

לא חש כי נשקפת סכנה לחייו

בפסק הדין בעניינו של שחר מזרחי נקבע במפורש כי בעת שהוא ירה בגנב המכונית, הוא עצמו לא חש סובייקטיבית כי נשקפת סכנה לחייו. בלחצו על הדק אקדחו, שהיה מוצמד לראשו של גנב המכוניות, ביקש מזרחי למנוע ממנו להימלט מן המקום, והוא לא ניסה להגן על חייו שלו.

"המערער פעל מתוך מסירות ודבקות במשימה", נקבע, "אולם ערכים ראויים אלה הביאו במקרה שלפנינו לתוצאה הרת-אסון". המכונית החלה לצאת ממקום החניה, בנסיעה איטית - "במהירות אפסית", כלשון פסק הדין - שעה שהוא עמד לצדה, ולא לפניה, ומזרחי לא חשש שהמכונית עומדת לדרוס אותו.

באותו פסק דין נקבע עוד כי היו בידי מזרחי דרכים אחרות לטפל במצב שנוצר. בהקשר זה נקבע כי אף הוא עצמו הבין כי בנסיבות העניין לא היתה הצדקה לירי המכוון לראשו של גנב המכוניות, וכי זו היתה הסיבה לכך שהוא שינה בעדותו בבית המשפט את גירסתו בנוגע לאופן ביצוע הירי, לעומת הגירסה שמסר בחקירותיו. בסמוך לאירוע הוא הודה כי התכוון לירות בגנב. בעדותו בבית המשפט גרס כי לא התכוון לירות, אלא שהירייה נפלטה בעקבות פגיעת האקדח בחלון מכוניתו של הגנב.

דומה כי מובילי "המסע למען שחר מזרחי" אינם נותנים לעובדות לבלבל אותם. משום מה, העובדות הבסיסיות והכה חשובות האלה אינן זוכות להבלטה בדבריהם. הם מבכרים להעלים אותן, להפוך אותן לבלתי חשובות, לצדדיות, זבובון מטריד שיש להיפטר ממנו.

שהרי סביר להניח כי לו עובדות חשובות אלה היו מודגשות בפני הציבור, לא היתה דעת הקהל הולכת שבי אחרי השוטר מזרחי. לו העובדות היו זוכות לכבוד הראוי להן, היה הדיון בחשיבות ההקפדה על כללי הפתיחה באש מוביל לכיוונים אחרים, פחות רצויים מבחינת מזרחי ותומכיו.

כללי הפתיחה באש של המשטרה קובעים למשל, במפורש, כי "אין לכוון ואין לירות לעבר פלג גופו העליון של החשוד". הכללים הנוגעים לפתיחה באש לעצירת רכב קובעים כי הפתיחה באש חייבת להיות אמצעי אחרון בלבד, והשימוש בנשק מסתיים, כך לפי הכללים, בירי לעבר גלגלי הרכב.

כל-כך ברור. כל-כך מפורש. וגם כל-כך הגיוני, בכל הכבוד. שהרי ה"תחרות" היא בין האינטרס לתפוס גנבי רכב ולעצרם - לבין אינטרס השמירה על חייו של אדם, גם אם הוא גנב רכב בזוי. אף אחד לא יטען כי יש להרוג את גנבי הרכב. אף אחד לא יטען כי אם הברירה היא בין הימלטותם לבין הריגתם - האפשרות השנייה היא הראויה.

מפסק הדין בעניינו של שחר מזרחי ומדברים שפורסמו מפיו באמצעי התקשורת קשה להשתחרר מן הרושם, שלפיו שחר מזרחי ירה כדי למנוע מגנב המכוניות להימלט. הא ותו לא. ואם כך, למה מכוונים ה"קודקודים" בהעלותם את הטענה שלפיה פסק הדין ירפה את ידיהם של שוטרי ישראל? האם הם קובלים על כך שמעתה ואילך יחשוב כל שוטר, פעם ועוד פעם, בטרם יירה בראשו של גנב מכוניות המנסה להימלט?

האם ראוי יהיה להעניק לשוטרים את שיקול-הדעת אם לפעול בהתאם להוראות הפתיחה באש, אם לאו? האם ראוי יהיה להניח להם לקבוע מתי "מותר" להם להרוג את העבריין הנמלט ומתי לא? האם ראוי יהיה למסור בידיהם את הערכת שוויים של חייו של עבריין זה או אחר? אקטיביזם משטרתי?

בהפליגו בשבחי חזקת החפות, קבע נשיאו הראשון של בית המשפט העליון, השופט המנוח משה זמורה, בפסק הדין הפלילי הראשון בתולדות העליון, כי מוטב ש-10 פושעים יסתובבו חופשיים, מאשר שאדם חף מפשע אחד יישב בכלא. בפרפרזה ניתן לומר כי מוטב ש-10 גנבי מכוניות בזויים יסתובבו חופשיים, מאשר שחייו של גנב אחד יקופחו מאקדחי השוטרים בנסותו להימלט מהם.

משמעות קדושת החיים

לבי לבי עם שחר מזרחי ועם בני משפחתו. אין לשכוח כי מדובר בשוטר מצטיין ומסור, שתרם רבות למאבק בפשיעה. אין ספק כי אין מדובר באדם בעל אופי עברייני. מדובר בשוטר חדור מוטיבציה למגר את תופעת גניבת המכוניות. מוטיבציה זו, יש שמגדירים אותה כמוטיבציית יתר, הובילה לכך שידו היתה קלה - קלה מדי - על ההדק.

ניתן לשער כי לו האקדח היה נהדף מעט, ולו הירייה הבודדת שירה מזרחי בראשו של גנב המכוניות היתה פוגעת בכתפו, למשל, באופן שהיה מביא למעצרו ולכליאתו לתקופה ארוכה - היה מזרחי זוכה לשבחים, לכבוד ולהדר. ייתכן כי במקרה כזה העובדה שהוא פעל בניגוד להוראות הפתיחה באש היתה נדחקת לקרן זווית.

זו בדיוק משמעות קדושת החיים, שכאשר אתה נוטל אותם מאחר - מקבלת התנהלותך אור שונה, ואתה נבחן באופן אחר. לשמירה על עיקרון זה נועדו ההוראות והכללים. פשע חמור הוא להציג אחרת את הדברים. יש להוקיע את מי שמנסה לטשטש את העובדות ולהעלים את העיקר.

אין ספק כי בפסק דינה של הנשיאה ביניש היא שיגרה מסר חד וברור. אף שהתגובות והביקורות על פסק הדין מצביעות על ההיפך מכך, בכל זאת יש לקוות כי המסר נקלט. וככל שבעל הסמכות להעניק חנינה יסבור כי המסר אכן נקלט וכי הענקת חנינה לא תתפרש באורח בלתי ראוי - יכול ויהיה נכון להעניק אותה, על מנת ששוטר מצטיין, בעל עבר מפואר, לא ייאלץ לעזוב את אשתו ואת ילדו-קטנטנו ולהיכלא לצד אלה שהוא הביא לכליאתם בגין פשעיהם.