עם האף בעננים

זה דבר ההודעה הרשמית שיצאה השבוע מלשכת שר הביטחון: "בתום סדרת דיונים ארוכים ועבודת מטה נרחבת שנערכה בחיל האוויר, באגף התכנון בצה"ל, במטה הכללי ובמשרד הביטחון בשנים ובחודשים האחרונים, אישר היום שר הביטחון אהוד ברק באופן עקרוני את קידום העסקה לרכישת מטוס הקרב העתידי, אף-35...".

הרבה דיונים אולי היו, אבל מי חסר בהם? כל אלה שמדינת ישראל הציבה מטעמה כדי לפקח, להשלים ולהשביח את הפעילות הביטחונית שנחשבת לחשובה ביותר בישראל.

גם במקרה המטוס הזה, מערכת הביטחון, כשהיא באחד משיאי הסכסוכים הפנימיים, עושה הכול בתוך תוכה, בינה לבינה. בלי טיפת דעה חיצונית, בלי משב רוח רענן ממקום אחר. בלי לשמוע משפטי ביקורת של מי שלא בתוך החבר'ה. נישואי קרובים בתוך משפחה של נשואי קרובים. התוצאה: חששות כבדים ללידת ילדים פגומים.

6 שנים נמשכו הדיונים-דיבורים בעניינו של המטוס שהוא עדיין "על הנייר". קצינים, טייסים, שרים ופקידים רבים טסו הלוך ושוב ללוקהיד מרטין, לפנטגון, לממשל האמריקני, חיזרו אחר השרים האמריקנים וגם אחר כמה ממקבלי החלטות במדינות השותפות לקונסורציום שמפתח ומייצר את המטוס.

הרעיון התחיל, כמו תמיד, ברצון של חיל האוויר להטיס את המטוס הכי חדיש והכי יקר בעולם, החמקן, אף-35, JFS, מבית לוקהיד מרטין. משם עבר לאג"ת (אגף התכנון של הצבא), הגיע למנה"ר (מינהל הרכש של משרד הביטחון) ועבר לראש אגף התקציבים של משרד הביטחון, שהוא גם היועץ הכספי לרמטכ"ל. גם במפא"ת (פיתוח אמצעי לחימה) דנו בנושא, זה הגיע לפורום המטה הכללי וללשכת מנכ"ל ולשר הביטחון. אכן, מערכת הביטחון "גאה להודיע" שהמנכ"לים שטיפלו במטוס, ובכללם הנוכחי, אודי שני, זימנו לפגישות גם בכירים בתעשיות הביטחוניות לשעבר ובכירי חיל אוויר לשעבר "כדי לשמוע מגוון דעות".

גם אם "שמיעת ההתנגדויות" הייתה רצינית ועמוקה, עדיין הכול פשוט עבר מפרוזדור אחד לפרוזדור אחר בבנייני הביטחון בקריה בתל-אביב והכול נסגר מאחורי הדלתות החסומות של "המערכת". אין ספק ששיקול הדעת המקצועי הוא של חיל האוויר, רק שהוא מוטה מראש.

מוסיף או גורע?

ברור שכל איש מקצוע רוצה את מה שנראה לו הכי טוב בעולם ומהר. אבל מה עם העלות? מה עם ההתחמשות האלטרנטיבית? מה עם משכון תקציב הסיוע האמריקני למטרה אחת? והביקורת הכבדה על האיכות הטכנולוגית המקצועית, על עצם התאמת המטוסים הללו לצרכים של ישראל? לצרכים הבוערים במיוחד (איראן) של השנים הקרובות? לצרכים העתידים? מה זה אומר לגבי יכולת ההצטיידות העתידית של חיל האוויר, ושל הצבא בכלל? בקיצור: האם העסקה הזו, בסופו של עניין, מוסיפה לביטחון הלאומי או גורעת ממנו?

מעשור לעשור וממלחמה למלחמה ברור שצה"ל ומשרד הביטחון לא יכולים להיות מקבלי ההחלטות הבלעדיים. אסור להם להיות מדינה בתוך מדינה. כי אז הם מסכנים את המדינה הגדולה.

מילה אחת לא הגיעה למועצה לביטחון לאומי, אותה מועצה שעל פי ייעודה אמורה "לקדם את הביטחון הלאומי", "לבחון" את תפיסת הביטחון של המדינה, להציע עדכונים וגם "לבחון מיזמים ביטחוניים".

אף מילה לממשלת ישראל המורחבת, לא רמז לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, לא לוועדות המשנה שלה, כמו הוועדה שמטפלת ברכש והצטיידות. גם לשרים הנוגעים בדבר לא סיפרו מאומה, לא לבני בגין הממונה על סוגיות אסטרטגיות, לא לשר בוגי יעלון, פעם רמטכ"ל והיום השר לעניינים אסטרטגיים, ולא לאביגדור ליברמן, שר החוץ והאחראי לדיאלוג האסטרטגי עם ארצות הברית.

גם לא מילת מעורבות למשרד האוצר, האחראי על תקציבי המדינה, שכן ברגע שמדובר בכספי הסיוע האמריקני זה כאילו שמדובר בדמי הכיס הפרטיים של בכירי מערכת הביטחון.