מי רוצה לראות בולדוזר בועט?

עזיבתו של מיקי רוזנטל את מגזין יום השישי של חדשות ערוץ 10 השבוע, לימדה שוב את השיעור המוכר באשר לכוחם של המכונים "טאלנטים" בטלוויזיה שלנו. המסר הברור הוא שהם למעשה לא קיימים, לפחות לא על המסך הישראלי, וכל השבחים על כך מגיעים לנו.

לפני חצי שנה, כשבערוץ 10 ביקשו לשווק את השינוי במהדורת החדשות של ערבי שבת, הם עשו שימוש ניכר בדמותו של רוזנטל והדגישו את אופיו השונה מזה של המתחרה, יאיר לפיד.

בחדשות ערוץ 10 קיוו שרוזנטל ימשוך את הצופים שירצו לראות את הבולדוזר הבועט, שלא חושש לתקוף טייקונים בשם האזרח הקטן. אבל הקהל לא בא.

4 חודשים אחרי שהתוכנית באוויר, אחרי שכבר היתה צריכה להביא קרוב ל-6.5 אחוזי רייטינג, היא לא התרחקה מ-3 אחוזי הצפייה.

דווקא יאיר לפיד, מגיש "אולפן שישי" הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך. מעברו של לפיד, שנחשב לאחת הדמויות האהובות ביותר על המסך, להגשת חדשות, לא היה חלק כלל וכלל והתוכנית צללה ברייטינג בימיו הראשונים.

גם תוכנית האירוח שקיבל אברי גלעד לא הביאה את ההמונים שאוהבים אותו ב-"אחד נגד 100", וגלעד - שחש כדג באקווריום מרוקן - ביקש את דרכו החוצה.

מי שבאמת שולט בעולם הטלוויזיה הם לא בעלי ההון, אלא אנחנו - המחזיקים בשלט. לכן, גם מי שלא נכנע לאחים עופר, יכול להיות מוכרע על-ידי גברת כהן מחדרה. אי-אפשר לעבוד עליה ולתת לה רק שם טוב ומוכר כדי לחבר אותה למסך.

המגיש לא יכול אף פעם להיות העיקר. צריך תוכן ראוי, משבצת שידור מתאימה, לוח עוטף ומדויק וגם - באופן טבעי - את הערוץ הנכון. לא בטוח שהיו לו, לעיתונאי הוותיק, את כל אלה, וללא כל זאת - ממילא רוזנטל הוא לא באמת הרוזנטל שאנחנו מכירים.

 מיקי רוזנטל / צלם: טל אביב