שיעור בצביעות

בשעה 4:00 לפנות בוקר של יום רביעי הוציא בית הדין הארצי לעבודה צו מניעה האוסר על ארגון המורים העל-יסודי להשבית את יומה הראשון של שנת הלימודים. "כל עוד לא מוצו הליכי המשא ומתן ובאיזון האינטרסים הכולל, אין אנו רואים הצדקה לקיום השביתה עליה הכריז הארגון", קבע נשיא בית הדין, השופט סטיב אדלר.

על פניו הפסיקה של אדלר ראויה ביותר, והיא מאותתת לארגוני העובדים שהשימוש בנשק השביתה חייב להיעשות בכובד ראש, רק לאחר שכל הצדדים הגיעו למבוי סתום או שמי מהם נהג בחוסר תום לב מובהק. אדלר קיבל את עמדת המדינה, שטענה כי ההכרזה על השביתה נעשתה בזמן שמתנהל מו"מ כן עם ארגון המורים, במה שנראה כמו שביתה לצורך שביתה.

אבל בזמן שאדלר שלח את ארגון המורים בחזרה לבית הספר, פרצה הבוקר (ד') שביתה משמעותית לא פחות, ואולי אף יותר. יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, השבית 250 מעונות של נעמת שבהם רשומים 18 אלף ילדים. בניגוד לתיכוניסטים, שיכולים בהחלט להישאר לבדם בבית או סתם לקפוץ לבריכה, השביתה של עופר עיני "תוקעת" 18 אלף משפחות עוד יום אחד יותר מדי. או שאחד ההורים נשאר בבית עם הילד, או שלוקחים את הילד (שוב) למקום העבודה, או שמשלמים למטפלת. כך או אחרת, לשביתה של עופר עיני יש נזק כלכלי משמעותי יותר למשק.

בדיוק כמו במקרה של ארגון המורים, במדינה (משרד התמ"ת) טענו כי השביתה בנעמת היא שביתה מיותרת, שיוצאת לפועל למרות שמתנהל מו"מ רציני בעניין שכר המטפלות. במשרד הוסיפו שהשביתה הזאת תפגע הלכה למעשה ביכולתן של משפחות רבות לצאת לעבודה, וראו זה פלא, אף אחד לא חשב לעתור לבית הדין לעבודה נגד ההסתדרות, בטח שלא לומר חצי מילה רעה על עופר עיני. שר התמ"ת, בנימין (פואד) בן-אליעזר, מקורב מאוד לעיני ואף נחשב למי שתומך במועמדותו האפשרית של עיני לראשות מפלגת העבודה. עיני מסתדר לא רע עם האוצר, ובמיוחד עם המעסיקים הגדולים. כך הופכת "שביתה מיותרת" של ההסתדרות לשביתה שקטה, בו בזמן שהתקשורת יורה חיצים לעבר ארגון המורים, היא מחבקת את עופר עיני.

הרבה יותר קל לתקוף את רן ארז, יו"ר ארגון המורים, מאשר את עופר עיני. גם לבית הדין הארצי לעבודה הרבה יותר קל להצטרף לקמפיין נגדו, במיוחד כשההסתדרות הכללית חתמה על שיתוף פעולה אסטרטגי עם הסתדרות המורים - היריבה המושבעת של ארגון המורים. אבל אי אפשר להטיל את כל האחריות על המדינה ועל בית הדין לעבודה, בשעה שרן ארז "עבד קשה" כדי לזכות בתדמית של הילד הרע.

סרבן רפורמות

ארז, המורה לספורט מאשדוד, הפך מזמן לסמל של מתנגדי הרפורמות במערכת החינוך. הוא טוען אמנם שהוא מוכן לרפורמה רצינית כל זמן שהיא תתגמל כראוי את המורים, אבל קשה שלא להתרשם שהוא מייצג קבוצה גדולה של מורים ותיקים שפשוט לא מוכנה לשינוי. הם כבר התרגלו בעל כורחם לשכר העלוב, אך גם לשעות הנוחות. כי כשהשעות נוחות אפשר להסיע את הילדים לחוגים, אפשר להתפרנס מחוגים, או סתם ליהנות מהזמן הפנוי ולהרגיע את כאב הראש של הבוקר. אם ארז באמת מעוניין ברפורמה, שיציג אותה לציבור. אם היא תהיה רצינית, הציבור יעמוד לצדו כשיטען שתוספת שכר של 26%, כפי שניתנה למורים בבתי הספר היסודיים, לא יוצרת שום מהפכה. אבל ארז לא מציג תוכנית כזו, וכנראה יש לו סיבה טובה.

דרוש: עובד ניטרלי וחסר מצפון

את נעמי לנדאו ודפנה שמואלביץ', שתיים מעורכות הדין הבולטות בתחום העבודה, קשה למצוא באותו צד של הדיון. לנדאו מייצגת כמה מוועדי העובדים הגדולים במשק, ושמואלביץ' מייצגת את המעסיקים שלהם. זו דוגלת בעבודה מאורגנת, וזו אמונה במקרים רבים על משימה עיקרית אחת: למנוע כמעט בכל מחיר חתימה על הסכם קיבוצי.

והנה, נושא אחד שעלה לכותרות השבוע הצליח להציב את השתיים באותו המתרס: הצהרת השחקנים שלא יופיעו בהיכל התרבות החדש בעיר אריאל, הנמצאת מעבר לקו הירוק. "זה נראה כמו מחאה יאפית תל-אביבית, שמאלנית ומתייפייפת", טוענת שמואלביץ' בלי היסוס. "בעיית השטחים הרי לא צצה אתמול, והשחקנים האלה היו יכולים מראש להכניס לחוזה העבודה שלהם סעיף שלפיו הם לא מוכנים לעבוד בשטחים. אבל נכון להיום הם חתומים על חוזים או על הסכמים קיבוציים שמורים להם להופיע בכל מקום אליו הם נשלחים, ועליהם לעמוד בהסכמים האלה. אחרת ניתן לפטר אותם, ולראות בכך כאילו הם אלה שהתפטרו", היא מוסיפה.

לנדאו מציינת שהיא חשבה הרבה בינה לבין עצמה לפני שגיבשה עמדה בעניין. היא אינה תקיפה כמו שמואלביץ', אבל בהחלט חד משמעית: "מגבלה מצפונית אינה מגבלה בריאותית, ולכן היא לא יכולה להיות חלק מחוזה עבודה", היא אומרת. "אם זה יגיע למסלול משפטי הייתי ממליצה להם לפנות לבג"ץ ולא לבית הדין לעבודה, משום שבתי הדין לא יקבעו ששליחתם לאריאל היא מעשה בלתי מוסרי או בלתי חוקי מצד המעסיק שלהם". לנדאו מציינת כי בזמן האינתיפאדה הראשונה היא שלחה עובדת שלה אל מעבר לקו הירוק. העובדת ביקשה להימנע מכך בגלל עניין מצפוני, ולנדאו נעתרה. "שלחתי במקומה עובד אחר כי הבנתי אותה. אבל שחקן ראשי בהצגה אי אפשר להחליף", היא מדגישה.

מחאת השחקנים, שהתפתחה בינתיים גם למחאה של מרצים, יכולה להיות מחר מחאה של טכנאי בבזק, או של נהג בתנובה. בניגוד לטענה של שמואלביץ' כאילו מדובר במחאה יאפית, הרי שעבודה בשטחים אינה מובנת מאליה. השטחים ביהודה ושומרון מעולם לא סופחו לישראל, ואלוף פיקוד המרכז הוא, למעשה, הריבון. מדובר בשטח גיאוגרפי הנתון למחלוקת הן בראייה בינלאומית והן פנים-ישראלית, ולכך מתווסף אלמנט המסוכנות. שמואלביץ' טוענת כי נסיעה לאריאל לא כרוכה בסיכון מיוחד וכי ממילא הגורמים הביטחוניים הם אלה שמגדירים את רמת המסוכנות. אם שואלים את גורמי הביטחון, הרי שבשנתיים האחרונות הגדה המערבית כמעט לא מייצרת טרור. מצד שני, רק אתמול, יום לאחר השיחה עם שמואלביץ', התבשרנו על תקרית ירי קשה באזור קריית ארבע, שגבתה ארבעה הרוגים.

האם דין קריית ארבע כדין אריאל? מה יקרה כשהשחקנים יתבקשו להופיע בהתנחלות עלי או במובלעת אחרת? לנדאו סבורה כי במסגרת היבשה של חוזי העבודה, השחקנים אמורים להופיע בכל מקום והופעה בהתנחלות לא אמורה להיות שונה מהופעה בפני חיילים במוצב צבאי. גם אם השטחים נתפסים כחוץ לארץ, לצורך העניין, זה לא צריך לשנות באופן מהותי. "אם הוחלט שההצגה מופיעה בברלין, יכול לבוא שחקן ולטעון שמצפונית הוא מסרב להופיע. אז מצפונית הוא יכול לעשות הכל, אבל מבחינת החובה שלו כעובד הוא צריך להופיע בברלין", מסבירה לנדאו.