שלא יעלה להם לראש

אחת לכמה זמן ההורים של מתן מזמנים אותו לשיחה. מתן, הם אומרים, אתה עוד מעט בן 30, ואתה לא מחזיק את עצמך כלכלית. "מה שהם מתכוונים לומר", מתרגם מתן, "זה שאם הייתי עובד במקצוע שהם היו בוחרים בשבילי, הכול היה הרבה יותר פשוט". אבל מתן, הבכור לאחת המשפחות העשירות בישראל, לא ממש מתעניין בעסקים המשפחתיים. הוא מעדיף לעשות תואר ועוד אחד במדעי הרוח, ולסתום את האף בין שיחת בירור אחת לאחרת.

"במשפחה שלנו נוצר קרע מנטלי בין ההורים לילדים, כי ההורים שלנו לא גדלו עשירים. הם עבדו ועדיין עובדים מאוד קשה", ממשיך מתן. "הם גדלו עם הצורך להתפרנס ולשרוד. והנה, פתאום יש להם ילדים שלא צריכים לעבוד כדי לשרוד, ויש בינינו פער גדול. הם לא מצליחים להיכנס לראש שלנו. אבא שלי לא מסוגל להבין איך אחי בן ה-17 לא מנצל את החופשה כדי לעבוד. ואחי לא מבין מדוע מצפים ממנו לבזבז את זמנו באיזו עבודה, כשהוא יכול לעשות משהו הרבה יותר מעניין".

הפער שמתאר מתן, בינו לבין הוריו, הוא רק דוגמה אחת בשורה ארוכה של סיבוכים ששפע כלכלי - המבורך לרוב - מפיל על הקשר בין הורים לילדים. הרי גם מבלי שכסף גדול יהיה מרכיב במשוואה, אין מרקם שברירי יותר מזה שבין הורים לילדים. אלא שכשהכסף מגיע, בדרך כלל אחרי עבודה קשה, במקום שיעגל את הפינות הכואבות שבין הורים לילדיהם, הוא לא פעם דווקא מחדד אותן.

כי איך אפשר למרוד בהורים ולטפח עצמאות, כשאחת לחודש נוחת בחשבון הבנק של הילדים סכום קבוע, שבלעדיו אין סיכוי שימשיכו בשגרת הנוחות הקיצונית שהורגלו לה? איך הורים שהקיזו דם כדי לזכות בנוחות הכלכלית הזו, יכולים להתגאות בילדים שהמציאות המרופדת גזלה מהם כל שריד למוטיבציה? ואיך נכון להעביר את הכסף לדור הבא מבלי שיתבהם, מבלי שיתבלבל, מבלי שיאבד כל משמעות?

זה הזמן לגלגל עיניים, ולפטור את כל השאלות האלו בשלוש מילים: צרות של עשירים. "הביטוי 'צרות של עשירים' אומר שלעשירים בעצם אין צרות", אומרת נאוה מיכאל-צברי, שעושה דוקטורט על עסקים משפחתיים, נושא שכנכדה למשפחת שטראוס היא מכירה מקרוב מאוד. "מצד אחד כולם רוצים כסף, אבל מצד שני כולם יודעים שכסף לבד לא מביא אושר. השניות הזו ידועה לכולם, ובכל זאת אנשים מקנאים. וכשאומרים להם שלהיות עשיר זה לא פשוט, יש בזה משהו מעצבן".

בארצות הברית, שבה הכסף מחמם את חשבונות הבנק כבר דורות רבים, העניינים קצת יותר פשוטים. המשפחות הכבדות גדלות לתוך מסורת של ירושה, של קרנות נאמנות ושל פילנתרופיה, כשהטרנד האחרון רשום על-שמו של וורן באפט, שהודיע לפני חודשים ספורים על כוונתו להעביר 99% מהונו לצדקה. "אבל אנחנו מדינה צעירה, עם כסף צעיר", מבדילה מיכאל-צברי. "אין כמעט דור שלישי לעושר. רוב העסקים הוותיקים הם בני שלושים-ארבעים שנה לכל היותר. רוב הכסף פה הוא דור ראשון. לכן אין מסורת של עושר. אין מודלים לחלוקתו".

אז איך, בהיעדר תבניות ידועות מראש, מנחילים הורים עשירים את עמדותיהם ביחס לכסף לדור הבא? התשובה משתנה ממשפחה אחת לאחרת. יש משפחות שמנסות להעמיד פנים כאילו אין כסף. משפחות אחרות מאלתרות תוך כדי תנועה. לאחרונה החלו לא מעט משפחות להיעזר בחברות ייעוץ בעולם, שזה תחום התמחותן. אבל כך או כך, דבר אחד הצליחו כל ההורים העשירים לטפטף לילדיהם: על כסף לא מדברים. ואם מדברים, אז רק בעילום שם.

כל הזמן מתעסקים בזה

מתן זוכר היטב את השינוי שעברה משפחתו מחיים ממוצעים לשפע כלכלי. "אני ואחותי הצעירה ממני גרנו בילדותנו בבית קטן, שנינו בחדר אחד. שני אחיי הצעירים כבר נולדו לעושר", הוא מבהיר. "אני זוכר שסביב הבר מצווה שלי כבר עברנו לבית חדש. אבא שלי ארגן חגיגת בר מצווה גדולה. אפילו דודו טופז הגיע, שזה היה סימן די ברור לעושר".

המעבר לעושר הטריד אותך?

"לא מיד, אבל זה התחיל להיות כך בגיל 14, כשהתחלתי להרגיש את הפער מהסביבה. הייתה שורה של אירועים שבודדה אותי מחברים שלי. כשנתנו לי כסף לצאת, תמיד היה לי יותר מאשר לכולם. באופן קבוע שילמתי על חברים. כשאימא שלי גילתה את זה היא כעסה. היא אמרה: 'אם יש לך יותר מדי כסף, תחזיר עודף'.

"במשך הזמן החשדנות של ההורים שלי חלחלה גם אליי. חשבתי שאולי אם אני לא אשלם על חברים שלי, הם ייעלמו. מעבר לזה, אבא שלי תמיד חשש שאנשים מתחברים אלינו, הילדים, כדי להגיע אליו. חלק מזה היה נכון, אך רק מעט. אבל עד היום החשדנות הזו קיימת אצלי בצורה עמוקה. המקום הראשון שיכולתי להשתחרר ממנה היה בחו"ל. בארץ, בכל מקום שבו אומר את שם המשפחה שלי, ישאלו אם אני הבן של. אנשים לא רואים אותי".

התהום הכלכלית שנפערה בין מתן וסביבתו הגיעה לשיאה כשהיה בצבא. "הייתי צריך לחזור מרגילה לבסיס, ואבא שלי הבטיח שיקפיץ אותי. איך שאנחנו מתכוננים לצאת, אני רואה בחוץ מסוק. לא רציתי לעלות עליו, אבל אבא שלי אמר, 'אני לא אסיע אותך שלוש שעות לבסיס'. הוא הבטיח שינחת רחוק, אבל כשהתקרבנו התברר שלא היה אתר נחיתה באזור. המסוק נחת במרכז הבסיס, ואני יצאתי ממנו מבויש. כל השירות שלי אנשים היו עושים לי טוק-טוק-טוק, רעשים של מסוק ותנועת יד כזו של פרופלור".

בבית דיברו איתכם על הכסף?

"לא, ולכל הילדים יש בעיה עם כסף. תראי, רוב העולם, חוץ מהקצוות, עסוק בלפרנס את עצמו. זה המכנה המשותף של המועדון האנושי. אם אתה מאוד למעלה או מאוד למטה, אתה לא חלק מהמועדון. אם אתה לא מוטרד מגיוס שכר הלימוד לאוניברסיטה, אתה לא חלק מהמועדון. אז למדתי לעשות את עצמי".

השתחלת למועדון בגניבה?

"לא. כשלמדתי בארצות הברית הכנסתי את עצמי למועדון באמת. סירבתי לקחת כסף מההורים כדי להיות במועדון. נסעתי באוטו זול ומטה. יצאתי עם מישהי שנה שלמה, מבלי שהיא תדע על המשפחה שלי".

היום מתן מקבל סכום חודשי קבוע ישר לחשבונו. "אם אני לא עומד בתקציב, אני מתקשר לאימא שלי. אף פעם לא לאבא. כולם בבית מדברים איתה. השיחות האלה לא נעימות כל-כך. לא בגלל ההורים שלי. הם תמיד נותנים. אבל לבקש זה סוג של השפלה. פעם זרקתי לאבא שלי את האפשרות לעשות קרן לכל ילד, כמו שעושים הרבה עשירים, אבל לא היה לי אומץ לפתוח את זה עד הסוף, כי יש לי רגשות אשם שאני לא מחזיק את עצמי, או שזה עלול להישמע כאילו אני סתם רוצה את הכסף שלו.

"ההשלכות של המצב הן נוראיות. כי בגלל שלא העבירו לנו סכום כסף, אנחנו כל הזמן צריכים להתעסק בזה. זה יוצר מצב שאף אחד מהילדים הוא לא ממש עצמאי. גם אין לך דרך ללמוד ערך של כסף, אם החשבון שלך מתמלא כל הזמן. כשהייתי סטודנט, עבדתי קצת כמלצר. אבל לא הצלחתי להחזיק מעמד. כי אתה לא תחזיק מעמד בעבודה שאתה לא מאוד אוהב, אם אין הכרח. ואין הכרח. ודווקא ההכרח הוא שחסר".

גילינו לילדים כשהיו בני 40

לינדה, 70, אם לשבעה ילדים שעוסקת בהוראה, היא בת זקונים למשפחת מהגרים שעוד לפני השואה עברה ממזרח אירופה לארץ האפשרויות, ושם מימשה כל אפשרות שנקרתה בדרכה. "קשה לומר שגדלתי במשפחה עשירה, כי היה לנו רכוש אבל כולו היה מושקע. גרנו בבית יקר בשכונה אמידה, אבל אבא שלי לא חשב על מותרות אלא על איך הכסף יניב עוד כסף".

אז מתי הבנת שיש לכם כסף?

"לא הבנתי. הייתי תמימה. רק אחרי שכבר התחתנתי והפכתי לאימא, התחלתי לשים לב לסגנון החיים של האחיות ושל האחים שלי. ואז יום אחד אבא שלי התחיל לתת לי בכל חודש צ'ק, דיבידנדים מאחת העסקות שלו. אני כל-כך חששתי מבעלי, שהחבאתי את הצ'קים, ובסוף לא מצאתי אותם. סיפרתי לאבא שלי והסברתי לו שאני לא יודעת מה לעשות עם הכסף. הוא ניסה למשוך אותנו להיות מעורבים בעסקים שלו, אבל לא רצינו. אני אמרתי שאני רוצה לדבר עם המשפחה שלי על החיים, לא על כסף. הוא מאוד כעס עליי".

המצב הוחמר כשלינדה ומשפחתה הצעירה החליטו להגר לישראל, קצת אחרי מלחמת ששת הימים. "אבא שלי היה קפיטליסט, והמחשבה שאנחנו עולים לישראל, ושבעלי ירוויח מעט, פשוט שיגעה אותו. הוא גם לא היה יכול לסבול את המיסוי בישראל. לאחים שלי הוא העביר סכום כסף משמעותי כשהגיעו לגיל 35, אבל לי הוא לא נתן, כי הוא רצה שנחזור לארצות הברית. הוא חשב שככה הוא יפתה אותנו לחזור".

עשר שנים אחרי שעלו, בעקבות ביקור בארץ, הוא שינה את דעתו והחליט לקנות להם בית גדול ונוח במקום דירתם השכורה. בהמשך הוא גם העביר להם סכום כסף גדול. "אבל זה לא שינה, כי לא נגענו בזה. מינינו אפוטרופוס בארצות הברית שיטפל בכסף, שיקבל החלטות עבורנו. כשאבא שלי נפטר הפכנו לעשירים, אבל המשכנו לחיות חיים צנועים. הכסף עזר לנו להגשים חלומות. הוא אפשר לנו לתת לשבעת ילדינו מה שהם רוצים, כאילו הם ילדים יחידים. הכסף אפשר לנו לעבוד במקצועות שרצינו, בלי שיקולי פרנסה".

ואיך הילדים הגיבו לשפע שנחת עליכם?

"הם לא ידעו. הם ידעו שיש לנו קרובי משפחה עשירים, אבל המצב הכלכלי שלנו נשאר מחוץ לתחום. שיקרנו לפעמים. קנינו להם דברים, ואמרנו שזו מתנה מהדוד שלהם. כשהילדים התלבטו בנוגע ללימודים בחו"ל, אמרנו להם שאנחנו יכולים לעזור להם, כי היה להם סבא עשיר שהשאיר קרן לטובת חינוך. זו הייתה המצאה שלי. גם אנחנו קצת חיים בהכחשה. אנחנו לא רוצים להיות עשירים. אנחנו רוצים לחיות מהמשכורות שלנו. אנחנו רוצים תחושת שליטה בחיים, וכשנוחת עליך סכום כסף גדול יש בזה משהו משפיל, כי פתאום הוא מגמד את המאמץ ואת המשכורות שעליהם הזעת כל החיים".

למה היה לכם חשוב להסתיר מהילדים?

"בגלל מה שראינו אצל קרובי המשפחה שלנו. את חוסר השליטה".

מתי בכל זאת תגלו את הסוד?

"כבר גילינו לשלושת הגדולים. בגיל 40 אנחנו נותנים להם כסף ששמנו בצד, ומספרים להם שזה סכום שגדל ממה שאנחנו ירשנו, ושהם יכולים להמשיך ולנהוג כמונו, או לקבל החלטות אחרות, ומנחים אותם שלא יגידו את זה לאחים הצעירים".

למה דווקא בגיל 40?

"אולי כי אנחנו קיבלנו בגיל 40, והרגשנו שהיינו מספיק בוגרים כדי שזה לא ישפיע עלינו. בגיל 40 אנשים כבר באמצע הדרך, וזה יכול לעזור להם, לאפשר להם איכות חיים, מבלי שיבנו את חייהם סביב הכסף".

כשיש לך המון כסף אתה תקוע

גם יעלה, 43, תל אביבית הפעילה בתחום החינוך, חשבה שאם לא תדבר עם שלושת ילדיה על כסף, החיים יוכלו לזרום כמו פעם, לפני שהתעשרו. לפני שילדיה נולדו. אבל כנראה כשמדובר במאות מיליוני דולרים זה בלתי אפשרי. "אנחנו לא דיברנו עם הילדים, וחשבנו שאף אחד לא ידבר איתם על זה", מספרת יעלה. "אבל כשהבכורה הייתה בת 6 היא התחילה לשאול שאלות: מה זה עשיר? מה זה מיליונר?

"לאט-לאט הבנתי שהילדים סביבה אמרו לה שהיא מיליונרית, ושאבא שלה מנהל גדול. הבנתי שבזה שאני לא מדברת על כך, זה גורם לכך שאנשים אחרים, צרי עין, הם אלה שמנהלים איתה את הדיאלוג הזה. החלטתי לשנות כיוון ולדבר איתה. בן הזוג שלי לקח את זה לכיוון של ערכי תנועת העבודה - לדבר איתה על חריצות, על עבודה קשה, על נאמנות לרעיון. איך בתחילת הדרך כולם חשבו שהוא ושותפיו משוגעים, ואיך הם עבדו קשה. זה מה שהוא העביר לה.

"אני דיברתי איתה על מה זה כסף, מה זה נותן, ולמה זה מחייב אותנו. לי היה חשוב להעביר לה שכסף קונה נוחות. לא יותר. כל הדברים החשובים - שייכות, משמעות, אהבה, סיפוק, מיצוי רגשי ומקצועי, אמנותי - את כל הדברים האלה הכסף לא קונה. אפילו להפך".

להפך?

"כן. דיברתי איתה על חברות, ועל חברות התלויה בדבר. אמרתי לה: תמיד ירצו בחברתך. חלק בגלל שאת משעשעת ואשת שיחה נהדרת, וחלק מפני שיש לך כסף. והכול בסדר. אין פסול לא בזה ולא בזה. רק אסור להתבלבל ביניהם".

יעלה מסבירה שבמיוחד עבור ילדים צעירים, כסף זה נטל, "כי ילדים רוצים להיות כמו כולם. אנחנו בחרנו לגדל אותם בסביבה הטרוגנית. לא בסביון. אז אנחנו מחכים לזה שהם יאותתו שמשהו מטריד אותם, ואז אנחנו מדברים איתם על זה. אצל הבן שלנו זה הגיע במהלך מסיבת יום ההולדת שלו, כשהוא פרץ בבכי ואמר, 'אף אחד פה לא אוהב אותי, כולם באו בשביל הבריכה'. הבת הצעירה עוד לא העלתה את זה".

ומרגע שזה על השולחן?

"אני אומרת להם שהכסף לא ניתן לנו כדי לתקוע סטייקים מהבוקר עד הערב. יש דרכים להיטיב איתו, דרכים שבימים אלה אני ובן הזוג שלי בודקים. אנחנו מאוד מוטרדים ממה יקרה כשיום אחד נמות ונשאיר אותם עם המטען הזה של הכסף. אנחנו מקבלים ייעוץ, בעיקר בחו"ל, ועסוקים עכשיו בבירור עצמי, כדי להבין מה אנחנו רוצים לעשות עם הכסף בדורות הבאים. אפשר לא לעשות כלום; לכתוב צוואה, ואז יום אחד הם יתעוררו עם כל הכסף הזה על הכתפיים, ומה שהאישיות שלהם תאפשר להם לעשות עם הכסף, זה מה שיקרה.

"זה הכי גרוע, לדעתי. אמנם חלק מהילדים שלי יוכלו להסתדר עם זה, אבל חלק לא. הבן שלי נוטה להתנהגויות אקסטרים, וחופשי אני רואה אותו דופק מנת יתר בניו יורק, אחרי שהגיע לשם עם ערימת כסף שהוא לא יוכל להסניף אותה כל החיים. אני מאמינה שבאחריותי להבהיר להם שכסף זה סוג של אנרגיה, ושהחובה שלהם היא להשתמש באנרגיה הזו בצורה מיטיבה. לעצמם, לסביבה, לכדור הארץ".

את שיטת המיילסטונס, שבה הילד מקבל סכום מסוים של כסף בגילים ידועים מראש, היא לא אוהבת. "זה הכי מסרס, כי אתה יודע שיעבור זמן ואתה תגיע לעוד מיילסטון, ועד אז אתה יכול להתנהל כמו נער שעשועים". בימים אלה הם נוטים שלא להוריש לילדים את הכסף, אלא להעביר את רוב-רובו לפילנתרופיה. "רק להוריש להם כסף כדי שלא ירעבו, ויוכלו לקנות את הטיפול הרפואי הטוב ביותר, אבל מבלי לסחוב את נטל מאות המיליונים. כי לנהל כאלה סכומים זו עבודה".

זה נשמע מעט קיצוני להוריש את הרוב לפילנתרופיה.

"מה אפשר לעשות עם ההמון הזה? אפשר לאכול יותר מסטייק אחד ליום? לגור בבית של 000,5 מטר? זה יותר מדי. אז נעביר את זה שמונים דורות קדימה? ואז שמונים דורות יצטרכו להתמודד עם זה? יש לזה מחיר. אם חיים שראוי לחיותם הם חיים אותנטיים, מספקים, שיש בהם מיצוי, אז הכסף הגדול לא עוזר לכך. בכל רגע אתה יכול לקום וללכת. זה שהעולם גדול ופתוח, זה לא קל. כשיש לך המון כסף אתה לא בוחר כלום. אתה תקוע כמו מי שאין לו אף אפשרות".

אז אתם רוצים ליצור מצב של רעב מלאכותי, כדי שיוכלו לבחור?

"לא. אנחנו רוצים ליצור נוחות מאפשרת, אבל לא מסרסת. שאם אחד מהם ירצה להיות עובד סוציאלי שמרוויח 3,000 שקלים בחודש, הוא יוכל".

ואת לא חוששת שהם יכעסו שהכסף הגדול הלך?

"נשאיר להם מספיק. ניקח רק מניני ניניהם, ואני לא מרגישה שאני חייבת לניני ניניהם כלום".

ובינתיים, אילו מסרים אתם מעבירים להם בהתנהלות היומיומית שלכם עם הכסף?

"אנחנו כבר לא מסתירים. זה על השולחן. אנחנו גם לא מתחסדים. כשאנחנו בניו יורק אנחנו יכולים לאכול נקניקייה בדוכן, ואז לאכול ארוחת ערב ב-Nobu. אבל אנחנו מקפידים לעשות גיוון בחופשות. אם הטיסה ארוכה נטוס בעסקים, אם היא קצרה נטוס בתיירים".

למה?

"מאותה סיבה שאנחנו לא גרים בסביון. כי אנחנו רוצים לחשוף את הילדים לכמה שיותר דברים, כדי לתת להם כלים להתמודד בעולם האמיתי".

אז למה לא לטוס תמיד במחלקת תיירים?

"אני מכירה משפחה שבה ההורים טסו במחלקה ראשונה והילדים בתיירים, כדי שיחוו את החיים האמיתיים וילמדו להתמודד עם מחסור. הילדים יצאו הרוסים. כשהם קיבלו את הכסף, עם מות ההורים, הם יצאו למסע קניות קיצוני וחסר שליטה. לדעתי, כל ההתעסקות עם הכסף קמה ונופלת על אותנטיות. על פה ולב שווים. בסופו של דבר, אם אתה מצליח לגדל ילדים עם פה ולב שווים, אז ביום שיצטרכו להתמודד עם הכסף, הם ידעו איך".

ההורים אמרו שאני אגואיסט

עופר, 35, איש פיננסים, מודה שהוא אוהב את החיים הטובים, ואין בכוונתו להתנצל על כך. הוא אוהב את המכונית שלו, אוהב את החליפות היוקרתיות שלו, אוהב את דירתו המעוצבת. אמנם עדיין אין לו ילדים, אבל הוא מאמין שמה שחשוב זה שהילדים יראו שהוריהם עובדים קשה.

"גדלתי במשפחה של כסף יחסית ותיק. סבא שלי היה פרדסן ובעל קרקעות", הוא מגלה. "סבא וסבתא שלי חילקו את הנכסים לשלושת ילדיהם עוד בחייהם. בילדותנו, אני ושני האחים שלי לא ממש הבנו שיש כסף. היינו מבקרים בפרדסים של סבא וסבתא, אבל לא חשבנו על המשמעות של זה. גרנו בהרצליה, וכל מי שחי סביבנו חי ברמת חיים טובה. זה גם לא היה אקסטרווגנטי במיוחד. היה עושר, אבל מאופק. זה גם לא מיליארדים. הייתי אומר שהנכסים של סבא וסבתא שלי נעו בסביבות 50-100 מיליון דולרים.

"אבל גם המקור של הכסף היה מאופק. זה לא כמו העושר של מתעשרי הטכנולוגיה, שזה כסף מהיר שמלווה בסמלי סטטוס. תמיד הייתה רווחה, אבל היא לא באה לידי ביטוי בפזרנות. נדל"ן זה לא כסף בבנק. זה כסף בבלטה. חלק מהאדמות הן שדות גזר. אז אני לא בדיוק יכול לאכול גזר כל היום במקום לעבוד. אנשים שמשקיעים בנדל"ן זה סטייט אוף מיינד. הם ימנפו כל דולר כדי לקנות עוד נדל"ן".

כשעופר הגיע לצבא, הוא החל לחוש שהוא לא בדיוק הישראלי הממוצע. "הייתי מגיע לבסיס המודיעין עם אוטו, ולא היו הרבה כאלה. פתאום נתקלתי באנשים שהתלבטו לאיזה סרט ללכת, כי אם הם ילכו לאחד, לא יוכלו ללכת לאחר. גם אחי גילה את זה בצבא, והוא ממש התבייש. תמיד הבית שלנו היה בית מלא חברים, אבל הוא פתאום הפסיק להביא חברים הביתה כי הוא הרגיש שהבית מנקר עיניים".

ואתה?

"לי לא הייתה בעיה עם זה".

ההורים שלכם עשו איתכם שיחה שבה הסבירו לכם מה המצב הכלכלי של המשפחה?

"לא הייתה שיחה כזו, אבל לפני כמה שנים הם ערכו צוואה, נתנו לכל אחד מאיתנו דירה, ואמרו שהשאר יתחלק שליש-שליש-שליש. בשיחה הזו שמנו לב שאנחנו יותר ממבוססים. אני משכיר את הדירה שקיבלתי, וזה נותן לי תזרים מזומנים. כמו אג"ח. יש לי בני דודים שבגלל שהם יודעים שהם עתידים לרשת סכום משמעותי, הם הפכו לפרזיטים. יש להם בית משלהם, אז הם לא כל-כך עובדים".

למה הם יצאו כך, לדעתך?

"חינוך, כנראה. ההורים שלי עבדו קשה מאוד, אז אני ואחיי גדלנו בידיעה שזה מה שעושים. בני הדודים שלי גדלו בסביבה פחות עסקית. עם אימא רוחנית כזו. הם לא חיים מהמשכורות שלהם".

ואתה שיפוטי כלפי הבחירה שלהם?

"הם בשנות ה-30 של חייהם, והם לא יצרנים".

ההורים שלכם הנחו אתכם מה לעשות עם הכסף?

"ההורים שלי אמרו לנו עוד בגיל צעיר, שהם יממנו לנו את הלימודים ואת ההוצאות בזמן הלימודים. לי יש שלושה תארים, וכך גם לאחיי. אלא שלא נעים לי להגיד, אבל רמת החיים וההוצאות שלי גבוהות מאלה של הוריי".

למה לא נעים?

"כי זה לא מה שהנחילו לי. מתישהו הבנתי מהי רמת החיים של ההורים שלי, והבנתי שאני צריך יותר כסף. זה דחף אותי לעבוד קשה, גם בזמן הצבא וגם בזמן הלימודים, כדי שיהיה לי עוד כסף. זה גם כיוון את בחירות הקריירה שלי, כי ידעתי שאני צריך להשתכר יותר. נכון, גם הם נוסעים לחו"ל, אבל רמת הנסיעות שלי יותר גבוהה - ההוצאות השוטפות שלי, הבילויים, המסעדות".

וההורים מרימים גבה?

"הם היו מאוד ביקורתיים כלפיי. מאוד. הם אמרו שאני נהיה אגואיסט ומרוכז בכסף. זה היה ממש לא נעים".

באיזה בית אתה תגדל את ילדיך?

"אני לא חושש משפע ומלגדל ילדים לתוך שפע. כי בסופו של יום, הערכים שילדים רואים אצל הוריהם, זה מה שקובע, ולא בהכרח אם יש מסביב עוד גאדג'טים או פחות. אם רואים שההורים עובדים קשה, ואני עובד קשה, זה מעביר מסר ברור".

להאיץ בהדרגה

הבור העמוק ביותר שטומן הכסף ליחסי הורים וילדים הוא בשיבוש מאזני הכוח והשליטה. ההורים לרוב מצהירים שהם נמנעים מלהפעיל את שיטת השוט והגזר, אבל מנקודת מבטם של הילדים זה לרוב נראה אחרת. גם אם ההורה לא איים מפורשות, ילדים למשפחות עשירות לא פעם ימצאו את עצמם הולכים על קצות האצבעות ליד מי שמחזיק את מפתחות הכספת. ליתר ביטחון.

זה מה שגרם למיכל להפנות גב לכסף הכבד של משפחתה. כך, עד שקיבלה סכום משמעותי מעבר לראשם של הוריה. "אני פיתחתי אנטי לכסף בגלל שהוא היה מחובר למנגנון שליטה של ההורים שלי", אומרת מיכל, 55. "שנים רבות לא לקחתי כסף מהוריי, עד שהתחלתי לקבל דיבידנדים. עד אז העדפתי לא לקחת, כי אי-אפשר לקחת כסף ולהיות חופשי. כשאתה נהנה מכספי ההורים זה מגיע עם ציפיות.

"אצלנו בבית אין סיכוי שמישהו יגיד לאבא שלי, 'איזה שטויות אתה מדבר'. כי הוא העשיר. הוא זה שמחליט. הוא מחליט לאן נוסעים בחופשה. הוא מחליט מה קונים ואיפה. זה מה שקורה סביב עשירים. הם מוקפים בצביעות".

ההחלטה לא לקחת כסף הייתה משחררת?

"זו הייתה תקופה של עשרים שנה לא פשוטות. כי לא רק ויתרתי על כסף, אלא על כל המשענת המשפחתית. זה גם יצר משבר זהות. מי שהסתכל עליי הניח שאני בת עשירים, כשלמעשה עבדתי מאוד קשה למחייתי".

כשהייתה בת 40 הברז נפתח. "כבר היו לי שני בנים בני עשרה", היא ממשיכה. כשהכסף הגיע משוחרר ממשחקי הכוח של אביה, היא לא היססה להשתמש בו. היא קנתה ארמון רחב ידיים בהרצליה פיתוח, עזבה את עבודתה וחזרה לאוניברסיטה, והיא מודה שמאז יחסיה עם הוריה השתפרו. "מאוד הרגיז אותם כשלא לקחתי כסף. זה נתפס בעיניהם כצדקנות".

ועכשיו אין בך רגשות אשם על הרווחה שבתוכה את חיה?

"כשעברתי לבית הזה הצהרתי שמי שאני רואה על פניו צל-צלה של קנאה, אני לא אזמין אותו. בעבר נהגתי לומר שאני אדם צנוע. היום אני מבינה שזה מגוחך. אי-אפשר לגור בבית כזה ולומר שאני אדם צנוע. אבל אני עדיין חושבת שאני לא בן אדם ראוותני. כל-כך נגעלתי מכל ההוצאות שנלוו למעבר לפה, שבמשך שנה לא קניתי כלום. רק כדי להראות לעצמי שאני עדיין בשליטה. לפעמים הילדים צוחקים עליי, שכשאני לבד בבית אני יושבת עם מאוורר ולא מדליקה את המזגן. אבל אני חושבת שהצלחתי להעביר להם תפיסת עולם מורכבת".

איך הם מממנים את חייהם?

"לכל אחד מהם יש קצבה חודשית. אני חושבת שהכי נכון לחנך ילדים לחיות עם זרימה של כסף, ולא להעיף אותם מאפס לזרימה חזקה בבת אחת. צריך ללמוד להתנהל עם כסף. בלי ללמוד עושים טעויות. עדיף לתת סכום קטן שעליו יתגלחו. יש לזה ערך חינוכי. צריך להתחיל לעבוד עם כסף, כמו עם פלסטלינה. וגם עדיף לטעות עם 50 אלף דולר, ולא עם 5 מיליון".

את לא חוששת מזה שהכסף יגרום לילדים שלך לבחור בחירות גסות רוח?

"תמיד יש חשש. הדרך היחידה היא לתת לילדים דוגמה אישית, ולקוות שזה יסמן להם את הדרך. אני נאה דורשת ונאה מקיימת. אין לי שום מותג - לא בגד, לא נעל ולא תיק. הבן הגדול שלי דווקא אוהב מותגים. אני לא בזה לזה, אבל לי אין. יש דברים שאני נותנת להם בשמחה, ויש דברים שלא".

מה לא?

"שיפצתי לבן הצעיר דירה משלו, אבל יש דברים שלא סידרתי לו. זה מאלץ אותי לקבל החלטות. כי אם אומרים על הכול כן, או על הכול לא, אז אין החלטות. אבל להורים יש אחריות להיות בוגרים ולבחור, אפילו שקשה לשמור על איזונים".