בישראל האדריכל נשמט אפילו מההודעה לעיתונות

סוחר טקסטיל "ההורים שלי, שעזבו את ישראל כשהייתי בן 15 ונהפכו לסוחרי טקסטיל בקנדה, מאד הצטערו שלא הצטרפתי לעסק המשפחתי. אבא אפילו כעס. כדי לבחור מקצוע עשיתי מבחן פסיכוטכני ומכיוון שקיבלתי ציון גבוה ביותר במתמטיקה וציון גבוה ביותר באמנות, בחרתי באדריכלות. לא היה לי ידע מוקדם לגבי המקצוע, אבל ברגע שהתחלתי ללמוד, ממש הרגשתי שנועדתי לזה. מאז ועד היום, אין לי פקפוקים".

דון אדריכל "אדריכלים בישראל סובלים ממעמד נחות במיוחד, בהשוואה למקומות אחרים שאני עובד בהם. יש מדינות שבהן מכבדים אותי כל כך עד שלא פונים אלי בשמי - רק בתואר 'ארכיטקטו', 'אדון אדריכל'. באירועי פתיחת פרויקטים אני תמיד ניצב על במת המברכים לצד ראש הממשלה או ראש העיר, בין אם זה מוזיאון או אזור מגורים. בישראל שמו של האדריכל לפעמים נשמט אפילו מההודעה לעיתונות. זה לא היה כך בעבר. לכרמי האבא, ולרכטר האבא היה מעמד. גם האדריכלים אשמים בשינוי, לאחר שנטשו את התפקיד שלהם כבונים והעבירו את הביקורת והפיקוח לתפקיד חדש שנולד - מנהלי פרויקטים, ובכך צמצמו את טווח הסמכות שלהם. היום הם מקבלים שכר נמוך ונותנים, בהתאם, שירותים מצומצמים ומקבלים פחות הערכה. אדריכלות בישראל היא מקצוע נטול מעמד ולא מתגמל מבחינה כלכלית - כתגובת שרשרת מקבלים תכנון ארכאי ושטחי. זו כמובן הכללה, ויש יוצאים מן הכלל, אבל חבל לי מאוד שהכלל כזה. מה שעושים אדריכלים ישראלים במזרח אירופה, גם הוא לא מוסיף הרבה כבוד למקצוע, וגם לא לישראל".

הביטאט "פרויקט הגמר שלי כסטודנט שהתפתח למבנה במונטריאול ובסופו של דבר קנה את שמי העולמי - נרשמה לי הצלחה מהירה בשלב מוקדם מאוד ולכן מפתיעה. כיום אני במשא ומתן לתרום כמתנה לצמיתות את הדירה היחידה שבמתחם שנמצאת בבעלותי. השאיפה שלי היא שהדירה תשרת את הציבור. שתושכר לאנשים שבאים ללמוד או ללמד, ושתהיה פתוחה לקהל כמה שעות בשבוע. התנאים הם כמובן שחייבים לתחזק אותה ושהיא לא תועמד לעולם למכירה. "הביטאט היה שיא כל כך גבוה שהיה לי קשה לרדת ממנו. הרף שהקריירה שלי עצמי הציבה היה קשה למעבר. מקנדה, דווקא המדינה שבה נבנה הפרויקט, לא הגיעו הזמנות. רק אחרי שעזבתי לארה"ב, נהפכתי לראש בית הספר לתכנון אורבני בהרווארד והעברתי את המשרד לבוסטון, פתאום התחילו להגיע עבודות בקנדה. אין לי שום תשובה טובה לשאלה מדוע זה קרה".

ימי בנטוב וקולק "מרדכי בנטוב, שר השיכון, איש מפ"ם וחבר קיבוץ משמר העמק, הזמין אותי לעשות הביטאט בישראל. התוכנית לא התגשמה, אבל נוצר קשר עם טדי קולק. הוא אימץ אותי - דרכו קיבלתי אחר כך את ממילא, ואת תוכנית מערב ירושלים שגם היא עלתה בסופו של דבר על שרטון. אבל טדי - הוא תמך ותמך ותמך. עם ראש העיר הנוכחי אין לי אותם יחסים. טדי היה מתקשר אלי פעם בשבוע".

הזמנה אישית "במציאות התכנונית הבינלאומית בת זמננו, כמעט בלתי אפשרי לראש עיר, שר ואפילו ראש ממשלה או טייקון נדל"ן לבחור אדריכל כראות עיניהם. הפרויקטים הציבוריים נבחרים בדרך כלל דרך תחרויות. לי עצמי, יש מעט פרויקטים שהזמינו אותי אליהם בגלל שרצו אותי, את משה ספדיה: אחד מהם הוא המוזיאון הלאומי של הסיקים שהוזמן בעקבות ביקור ביד ושם. המזמין ביקר שם יום אחד - ולמחרת היה לי פרויקט. גם מוזיאון לאמנות אמריקנית בארקנסו היתה הזמנה אישית, שהגיעה מבתו של מייסד רשת וולמארט, סם וולטון, אשר תרמה את הכסף להקמתו. היא קראה לי וביקשה שאני אהיה המתכנן. בדרך כלל זה לא כך - אנחנו מתמודדים בתחרות שבה לכול משרד יש פוטנציאל דומה לזכות בפרויקט וזה עניין של איכות וגם מזל".

ימי הורדוס "הורדוס, המלך האדומי, בחר את האדריכלים שלו בעצמו. אני בטוח בכך. יש מכנה משותף תכנוני כל כך חזק במבנים שהקים, שיש לי הרגשה שהוא גם היה קצת אדריכל בעצמו. הוא היה מלך גדול ואדריכל גדול. הוא אמנם היה פראנואיד, אבל ידע לבנות. הייתה לו עיר במורד ההר שבראשה ניצב איזה מין מקדשון קטן, והוא הלא שהה ברומא וראה מבנים בקנה מידה של העולם הרומי ורצה לרומם משהו מפואר - כזה שכול העם יוכל לבוא אליו, במאות אלפים, אז הוא חולל את פרויקט הענק הזה, מילא את החפיר באדמה והקים פרויקט ומקדש ראוי".

עיר מונומנטלית "ירושלים הייתה מאז ומעולם עיר שמספר האנשים שבאו אליה, שלא לומר עלו אליה לרגל, רב בהרבה מאשר מספר האנשים שהתגוררו בה. אך טבעי שיהיו בה מבנים מונומנטאליים. הבעיה היא שאנחנו מזניחים את כל היתר".

פשע בינלאומי "מדינת ישראל היא האפוטרופסית של כול שכונות ירושלים, גם הערביות מאז 67'. יותר מארבעים שנה שהרובעים הערביים בעיר העתיקה סובלים מהזנחה תכנונית פושעת וחסרת תקדים. זה הרס שטח בנוי שהמוני אנשים חיים בעולם מאמינים שהוא המקום החשוב ביותר על פני כדור הארץ. גגות הבניינים גדושים באנטנות מדור ראשון ושני שכבר אינן בשימוש שטדי רצה לחוקק שאסור שיתקינו אותן, ואחר כך הגיעו הצלחות מדור שני ושלישי, ודודי שמש שבורים, ורעפים שמכסים בנייה לא חוקית. ציוד מיזוג אוויר וברזלים חלודים נהפכו לנוף שמשקיף על גגות הכותל - המקום הכי קדוש ליהודים לכאורה. זה נורא. יום אחד יבואו וייקחו לנו את ירושלים, רק משום שלא ידענו מה לעשות בנכס יקר למיליונים, שלא שימרנו וטיפחנו אותו. כי הזנחנו, ניוונו והרסנו. האם מישהו יוכל להצדיק את זה אי פעם, להגן על המדיניות הזו?".

ירושלים מתרוקנת "עיר הבירה של מדינת ישראל מתרוקנת מתושביה. אני לא מתגורר כאן באורח קבע, אבל כמבקר ואוהד אני נתקל בסיבוב הגירה שלילית שני בעיר - קודם הבנים של החברים שלנו עזבו, עכשיו החברים מוכרים ועוברים לערים אחרות. האבסורד הוא שמחירי הנדל"ן רק ממשיכים לעלות, מה שרק תורם לגל העזיבה של כוחות צעירים. את ירושלים צריך להוזיל וירושלים לא תצמח דרומה ולא צפונה ובטח שלא מזרחה. או שירושלים לא תגדל, או שהיא תגדל מערבה. הדרך היחידה להעיר את העיר ולהוזיל את מחיריה היא לפתוח את השסתום, ובאמצעות בנייה בכיוון ההוא. אותה תוכנית שלי שנפסלה".

דמגוגיה ירוקה "התוכנית שלי למערב ירושלים נפלה בגלל דמגוגיה מכוערת. דיברו על אפשרות 'לבנות במקומות שאין בהם חורש'. דבר דומה עשו הירוקים במנהטן. הפילו את קולומבוס סנטר - 70 קומות בפינת סנטרל פארק, כי טענו - וגייסו לשם כך את קיסינג'ר וז'קלין אונסיס, שזה יטיל צל על הפארק. היום בונים שם בניין חדש, שהצל שלו לא פחות גדול מזה שהיה מטיל הקולומבוס, לו נבנה. אני בעד שיתוף ציבור בתכנון, חבל שהארגונים הירוקים לא שומרים על שכל ישר בתחום הזה. הם משקים אותנו באידיאולוגיה שנרקחה במטבח בעלי אינטרסים. אני מבין את תושבי מבשרת ציון, הנהנים משקט וירק בסגנון כפר קטן הטובל בירק בפאתי ירושלים. למה שיסכימו לפיתוח סביבם? הם עוטפים את האינטרס הצר במעטה 'שמירה על החורש' - וכולם מרוצים. והנה, עכשיו, כשאין תוכנית - הכול פתוח ואפשרי, ויש מערב ירושלמי פרוע שכל אחד בונה בו כרצונו. וזאת בעוד שחלק ניכר מתוכנית הפיתוח המקורית שלי היה בכלל בתוך מחצבה - שממילא כבר החריבה את החורש שהיה שם. הארגונים הירוקים לא פוצים פה כשהורסים את הנוף מעבר לקו הירוק. שם החורש לא חשוב? הרי כל כביש שנבנה, כל יישוב שמתרחב - חושפים את הקרקע על העצם. אז מה 'אהבת הארץ' נ גמרת שכשעוברים את הגבול, למה לא צועקים על מה שקורה שם?".

קווים ירוקים "לא בניתי מעבר לקו הירוק. התלבטתי אם להסכים לפרויקט של שלדון אדלסון בסינגפור, בגלל הקזינו שהיה חלק ממנו. הסכמתי כי הקזינו הוא רק 2% מהבנייה. יש פרויקטים שאני נמנע מהם כי מראש הפרוגרמה לא נראית לי ויש כאלה שאני נוטש באמצע, כי אני מבין שזה לא יילך. אני עושה גם פרויקטים שאני מפסיד עליהם: תכננתי מגורים לאסקימוסים בצפון קנדה, אני מתכנן אוניברסיטת נשים בבנגדלש, שמוקמת מכספי נסיך קטאר, קרן רוקפלר ואנשי הרווארד - במטרה להשכיל נשים מאוכלוסיות חלשות במזרח הרחוק".

צב על השביל "בסיבוב הראשון לתכנון מודיעין, הגענו לגבעות חשופות. רכבנו בג'יפ על השביל, סביבנו דהרו איילות, ואני זוכר שנעצרנו לרגע, כי צב הילך לו על הדרך, והזזתי אותו הצידה, כדי שלא יידרס. כבר אז חשבתי- 'אוקי, הזזנו את הצב', אבל הו-אה, מה שעוד מצפה לו, לצב הזה".

3 שעות שמש "פרוגרמת-על לעיר, היא הכרח ודרך לשמור על איכות חיים בדירות התושבים וברחובותיה. בפרויקט מגורים שאני מתכנן בסין נקבע כלל מעניין: חובה לחשוף כל דירה ל-3 שעות שמש ישירה לפחות, ועוד לפי שעון חורף. שברנו את הראש על זה, אבל זה רעיון מצוין. בתוכנית העיר מודיעין קבענו כללים שמחייבים להבטיח לכול דירה מרפסת בשטח 12 מ"ר לפחות ולחילופין גינה בשטח זהה. קבענו שהמכוניות תכנסנה לתוך הבתים - על ידי הגדרה שרק שליש מכלי הרכב יישארו ברחוב - כל היתר בחניונים תת קרקעיים. יש סיכוי שבזכות כללים כאלה תשמר איכות החיים לתושביה".

חיבור שכונות "מודיעין שינתה את דפוסי התכנון האורבני בישראל. בעבר היו מוציאים תוכניות מתאר - ויאללה מעבירים לקבלנים לתכנון השכונות. מה שיצא זה אשדוד ובאר שבע. במודיעין עשינו תוכנית שמתחשבת בטופוגרפיה וירדנו לעומק 1:500. הקדשנו תשומת לב לתחבורה ולתנועה בתוך העיר, לנגישות לאזורים הירוקים. יש בערים בארץ שטחים ירוקים שפרנסי העיר מתגאים בהם, אבל למעשה איש לא יכול להגיע אליהן. ביקשנו למנוע את תופעת השכונות המנותקות, אלה שהוקמו סביב מרכזים מסחריים שאמורים לשרת כול שכונה בנפרד וכיום הם על פי רוב עומדים שוממים. הקמנו עיר שיש לה לב ברור ושוקק. מודיעין מדברת בזכות עצמה".

הזמן יעיר "נכון שהיום מודיעין היא פרבר שינה, אבל זה זמני. מתוכננים שם שטחים עצומים לתעשייה ולמשרדים. בעיר שמוקמת מאפס, שלא מתפתחת אלא מפותחת ובתהליך מזורז, לעולם יקדימו המגורים את התעסוקה. זה טבעי. אם נחכה 30 שנה, זה ישתנה. בואו נודה באמת: אוכלוסית מודיעין לא הייתה עוברת לרמלה וללוד, אם היו מחליטים לפתח אותן במקום להקים עיר. העיר תתבגר והתעסוקה תגיע. הייתי קונה בה דירה בשמחה".

גלובליזציה "יש מדינות שמסתמכות רק על אדריכלות מקומית: מקסיקו וברזיל למשל. לעומת זאת, במזרח אירופה ובמזרח הרחוק יש הצפה של אדריכלות זרה. כאדריכל אני לא אוהב לראות את לואי ויטון ופראדה בכול מקום. ולא משתגע מזה שבכיכר הכי חשובה ברומא מופיע פתאום סניף של מקדולנד. זה לא מתאים לטעם האליטיסטי שלי. עם זאת, לראות את מקדונלד מציף את רחובות סין, יש לזה עוצמה אדירה".

קניון בלי מיזוג "עזריאלי הזהיר אותנו שהקניון בפתח שער יפו לעיר העתיקה לא יצליח כי אף אחד לא ירצה להסתובב בישראל בקניון פתוח בלי מיזוג. אני האמנתי שהאקלים הירושלמי מתאים לפרוגרמה - תכננתי את הקניון כהמשך השוק בעיר העתיקה שהסמטאות שבו מעולם לא מוזגו. נדמה לי שהצלחנו. אקירוב (היזם - מ.מ) על כל פנים, די מבסוט".

טביעת אצבע "אני בונה להודים, ובונה לסינים, ובונה לישראלים - ובונה אחרת. יש לי גאווה מקצועית על כך שאני לא מעביר פתרונות ממקום למקום. יש אדריכלים שמביאים את עצמם לשטח, שהשפה התכנונית שלהם כל כך אישית, שהיא ניכרת ואף משתלטת על פרויקט. אני נותן לעיצוב לצמוח מתוך השטח. אני מאמין שיש לי 'כתב יד' הוא ניכר בפרופורציות, בגישה - לא בעיצוב".

בית "הבית שלי היום בבוסטון. הבית בירושלים חשוב לי. חוץ מזה - אני נודד. השאלה איפה אחיה כשאפרוש אינה רלבנטית, משום שאני לא מתכוון לצאת לפנסיה אף פעם. יש עוד דברים שאני רוצה לעשות - לא תכננתי בית חולים למשל, והייתי מאוד רוצה לעשות זאת. אני מתכוון להמשיך לעבוד עד הרגע האחרון. אפשר לשאול איפה אני אתמוטט - וזה יכול לקרות בעשרים מדינות שונות וממילא אין לי על כך שום שליטה".

משה ספדיה

גיל 72

מצב משפחתי נשוי בשנית 4 ילדים (אדריכלית, במאי כותב מחזות, ציירת ועובדת סוציאלית - כולם מתגוררים בארה"ב).

מגורים בית בהארווארד סקוור בבוסטון שהוקם ב-1753 בשטח 500 מ"ר, כולל חצר וגינה; בית ברובע היהודי בירושלים שנקנה ב-1973 בבניין שיסודותיו מבנה צלבני ומרפסתו פונה לכותל ולמסגד אל-אקצה; דירת נופש במכסיקו.

השכלהתואר באדריכלות באוניברסיטת מקגיל במונטריאול, קנדה.

ספדי אדריכלים במשרד הראשי בבוסטון בין 60 ל-100 מתכננים; בסניף ישראלי בהנהלת אירית כוכבי 12 מתכננים; ברחבי העולם מפוזרים מתכננים הנשלחים למשרדים שונים שנבחרו כשותפים לפרויקטים.

פרויקטים (רשימה חלקית) בישראל: פרוגרמה לעיר מודיעין; שדה התעופה בן גוריון; יד וילד במוזיאון יד ושם; פרויקט ממילא - מלון ומרכז מסחרי; ישיבת בן פורת יוסף; מרכז יצחק רבין.

פרויקטים בחו"ל: "הביטאט" מתחם מגורים בקנדה שתוכנן ב-67' והוכרז אתר מורשת לאומי; מבנה בית הספר למנהל עסקים באוני' הרווארד; מרכז לאמנויות הבמה בוונקובר, קנדה; בניין העירייה באוטוואה במדינת אונטריו; "מרינה ביי" מתחם בהיקף מיליון מ"ר (57 קומות), מוזיאונים וקזינו בסינגפור עבור שלדון אדלסון (בתמונה למעלה).

פרויקטים בהקמה: המכון לשלום ברצועת בנייני הציבור בוושינגטון (פתיחה באפריל 2011); בניין רשות העתיקות במתחם המוזיאונים בירושלים; המרכז לאמנות אמריקנית בבנטון ויל, ארקנסו, ארה"ב. מוזיאון לאמנויות הבמה בקנזס סיטי (פתיחה ב-2011), ארה"ב; מוזיאון הסיקים בעיר פונג'אל בהודו; 3,500 יחידות דיור בעיר קוואנדו בסין; מתחם באי בלב הדנובה (עבור מוטי זיסר), בודפשט, הונגריה; מסגד בכניסה לפרויקט איי הדקל בדובאי.