מטיפ במסעדה ועד לכבישי אגרה: המנהגים שאימצנו מהגויים

וגם: הלימוזינות בנשף הסיום בתיכון, חגיגות הולנטיינ'ס דיי, מסיבות הרווקים הפרועות ואפילו השפמים של הרס"רים ■ עם ישראל הוא אולי עם סגולה, אבל גם מאמץ המון מנהגים מהגויים

השנה העברית לא חסרה חגים, ועדיין אנחנו ממשיכים ומספחים אליה מנהגים ומועדים שראינו אצל הגויים; יש לנו סט ערכים והתנהגויות שהורישו לנו אבותינו, ואנחנו ממשיכים לקבץ לייף סטייל מבחוץ. מאיפה זה בא לנו? אנחנו חברה צעירה, ובאופן טבעי פתוחים להשפעות; שלא לדבר על גלי העלייה שהתגעגעו כל אחד לארץ מולדתו ולמנהגיה, ועל תאוות החיקוי וההתבטלות מול האדונים, החל בעות'מאנים ובמנדט הבריטי, עבור ברוסיה הסובייטית וכלה באמריקה הצרכנית. חלק מהיבוא התרבותי-חברתי הזה לא ממש נדבק אלינו בחום הקיץ, או שפשוט זרח ודעך. אז הנה מעט מהטוב הרע והמכוער ששאלנו מהשכנים הקרובים והרחוקים. לא כולל ברזים מהמלונות בטורקיה.

לא כולל שירות: מנהג השארת טיפ

המיתוס על שורשי המילה "טיפ" גורס כי מדובר בראשי תיבות של המונח To Insure Proper Service, אבל הסבירות שזוהי באמת האטימולוגיה של המילה היא נמוכה ביותר. למען האמת, שורשי המילה, כמו המנהג, לא לגמרי ברורים, אבל מה שבטוח הוא שטיפ, תשר בעברית, הוא בהגדרה תשלום וולונטרי על שירות מעבר למצופה. במדינות מסוימות התגלגל הטיפ לסוג של חובה עם מינימום אחוזים מהחשבון. בישראל הנוהג הוא 10%. זה לא תמיד היה כך.

"כמה טיפ צריך להשאיר" הייתה השאלה המבוהלת של הישראלים הראשונים שיצאו מהארץ, ונתקלו במנהג הגויים להוסיף כסף למחיר הנקוב במסעדה ובמונית, ואפילו - שומו שמיים - לסדרנית הפריזאית שלוקחת אותך למושבך באולם הקולנוע. בשנים האחרונות נוסף על הטיפ גם השיפור הישראלי של "דמי ביטחון", 2 שקלים לשומר בפתח.

פתאום, באמצע היום: הפסקות צהריים

פעם הספיק הסנדוויץ' שהבאנו מהבית לעבודה, אבל מאז התעוררות הכלכלה החדשה, סדר היום במרכזי העסקים בישראל מופסק למה שקרוי Lunch break. בקהילות המערב, שבהן ארוחת הערב היא המרכזית, הלאנץ' הוא טקס ברור ומוגדר, שבתחילת דרכו ארך כשעה (כיום מדובר בפרק זמן של חצי שעה או פחות). גלגולה של הפסקת הצהריים בעולם העסקים מתבטא בפגישות הצהריים ובביטוי הנפוץ Let's meet for lunch. לאחרונה אימצנו גם את התוספת - הבראנץ', שזכתה אף למילה עברית, "בוהוריים".

ספירת העומר, המפקד: מקורם של שפמי הרס"רים

לאורך המאה ה-19, ועד שהתקבל ביטול, אסור היה בחוק לחיילים בצבא הבריטי לגלח שפמים. גם לאחר שהותר הגילוח נותרו הרס"רים הגדודיים עם שפמי הענק שלהם, והם הורישו אותם לרס"רים הגדודיים הראשונים בצה"ל. השפמים הללו היו מין גידול שהזדקר לצדדים לממדים לא טבעיים וללא סיבה הגיונית, והפך לסימן היכר, יחד עם הצחצוח ועם השאגות, שנועד להטיל מורא על החיילים ולספק חומר למערכונים נחותים של הלהקות הצבאיות.

גדי תזמן 40 דקות: שעות השיא בכבישים

נכון, זה נשמע כמעט מובן מאליו, אבל מה שאנחנו מכירים היום כשעות השיא - הידועות בכינוין "אם אנחנו יוצאים בשבע, הכול בסדר, אבל בשבע וחמישה כל הכביש כבר חסום" - לא היה כאן פעם. הכול החל בתהליך המבורך של התפתחות הפריפריות, החל ביציאה לכפר ולקיבוץ, עבור בהרחבות במושבים ובערים הקטנות, וכלה בשטחי ההתנחלויות - כשהמשותף לכל אלה הוא שאין בהם מרכזי תעסוקה ממשיים. כך נוצרה מסה של כלי רכב המזדחלים לגוש דן וזוחלים החוצה ממנו, והנה יש לנו Rush Hour עברי. כל הערים הגדולות בעולם סובלות מהתופעה, אבל אצלנו יש מאפיין מקומי: חיילי צה"ל שיוצאים לחופשת השבת בשעות השיא בערב יום חמישי, וחוזרים לבסיס בבוקר יום ראשון וסותמים את רכבת ישראל.

אפקט (עניבת) הפרפר: נשף הסיום בבית הספר התיכון

ה-Prom היה עוד מוסד אמריקאי שנצפה מכאן ממרחק הביטחון של מסכי הקולנוע והטלוויזיה. מלך הכיתה, כוכב הפוטבול, מלווה ביפה של בית הספר, בדרך כלל אחת מהמעודדות (ע"ע), היה מקבל תוקף רשמי בטקס הכתרת ה"פרום קינג אנד קווין", ואבוי למי שלא משיגים דייט לערב הסיום של התיכון - מקור לטראומות לשארית החיים.

התופעה הזו, שהגיעה לכאן לפני שנים מספר ומתנקזת בקרב ה"צפונים", זוכה לעיתונות עוינת נוכח הוצאות העתק של הנערים והנערות להרים את ההפקה החד-פעמית. ספר המחזור הוא עוד השאלה מהחברה האמריקאית, שנהנית לקרוא מה הנשיא שלה כתב על עצמו בתור נער מחוצ'קן בסוף התיכון.

אכול ושתה, כי מחר מתחתנים: מסיבות רווקים ורווקות

מנהג מערבי מסורתי הוא להוציא את החתן לערב אחרון של בילויים והשתוללויות, קודם שייכנע לנורמות הזוגיות. מארגן המסיבה הוא בדרך כלל ה-Best Man, השושבין, זה שיעמוד לצדו למחרת בכנסייה. בישראל הצנועה של השנים הראשונות להקמתה לא נהגו הבעלים לעתיד - לא כל שכן הנשים לעתיד - להיסחף במנהג הדקדנטי, שכולל שתיית אלכוהול בכמויות גדולות, מופעי חשפנות ואפילו שירותי מין. והיום? הקליקו "מסיבת רווקים" בגוגל, וישכירו לכם לאירוע לופט, חשפנית ויאכטה, מה שתרצו.

שיחפשו פראייר אחר: בניית כבישי אגרה

אירופה וארצות הברית מרושתות בכבישי אגרה ובמעברי גשרים ומנהרות בתשלום. המשוואה פשוטה: משלמים - וחוסכים זמן בדרכים. בישראל התופעה קיימת עד כה רק בכביש 6, ובעתיד יצורפו כביש 1 ומנהרות הכרמל. לידתו של כביש האגרה בארץ לוותה בהתנגדויות הירוקים והתושבים נגד עצם הסלילה והתוואי, וקטע אחד אף עוכב במשך שנתיים בעקבות התנגדות החרדים, שטענו כי התוואי עובר בסמוך לקברים עתיקים.

גם היזמים לא ממש הפנימו את מהות השיטה, ובמקום גבייה בנקודות היציאה, כמו בחו"ל, נשלחות הוראות התשלום הביתה, ובעקבותיהן הגיעו תלונות של נהגים על העלאת התעריפים ועל הריביות הדרקוניות למי שמפגר בתשלום. ההתקוממות הגיעה עד כדי קריאה למרד צרכנים ובקשות לתביעות ייצוגיות נגד החברה המפעילה. נראה שמי שזקוק באמת - משתמש בכביש, ושאר עמישראל עדיין חושב שמגיע לו לנסוע על כבישים בחינם, תהא השקעת היזמים גדולה ככל שתהא.

בלי לצאת מהאוטו: עמדות ה-Drive-Through

באחד הפרקים של הסדרה "תרגיע" חוזר לארי דיוויד מערב מלא הרפתקאות כשהוא רעב ומשתוקק להמבורגר. הוא נלהב למצוא סניף Drive-Through של רשת מזללות מקומית וניגש לקופאי. "אני מצטער, אדוני", עונה לו האינטרקום, "אנחנו לא מגישים לאנשים שנכנסים לכאן ברגל".

המעמד המקודש של מכונית בארצות הברית הוליד כבר בשנות ה-30 שיטת שירות המאפשרת ללקוחות להישאר באוטו, החל מבנקאות וכלה במזון מהיר. בוגאס אפשר אפילו להתחתן עם הרגל על הדוושה.

בישראל ניסינו, באמת שניסינו. בשנת 1969 נפתח בבניין בורסת היהלומים ברמת גן סניף בנק אגוד, שניפק כספים היישר למושב הנהג. היום אין לו זכר. בגזרת המזון המהיר יש עדיין עמדות Drive-Through ספורות של מקדונלדס, אבל הכישלון הגדול נרשם בקולנוע: בישראל נעשה ניסיון לייבא את מתחמי הדרייב-אין, שפרחו בארצות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל לא היו אז די מכוניות כדי לייבא את השיגעון. מבנה הדרייב-אין היחיד נבנה לבסוף בשנת 1973 ביציאה הצפונית מתל אביב, והתאפיין בראשית ימיו בעקירת עמודי הרמקולים ובאחרית ימיו בסרטי פורנו.

בונבוניירה לעסקים: סיינט ולנטיינ'ס דיי

לא ידוע בוודאות מדוע הוחלט לאמץ פה את יום האוהבים הגויי הידוע, כשיש לנו ט"ו באב שלנו - אם כי יש לא מעט יצרני שוקולד, קופסאות לב וגלויות שישמחו לענות על השאלה הזו. היום של ואלנטינוס, קדוש נוצרי רומאי, שלפי גרסה אחת השיא בסתר אוהבים ונידון על כך למוות, מצוין ב-14 בפברואר, תאריך מותו שזיכה אותו ליום משלו מצד האפיפיור גלאסיוס בשנת 500 לספירה.

בימי הביניים יצרו את הזיקה בין היום הזה לרומנטיקה שבינו ובינה. במאה ה-19 החלו במשלוח הממוסחר של כרטיסי ברכה לאוהבים, ובימינו זה עוד תירוץ לסיילים בבתי הכולבו, שזאת כנראה הסיבה לכך שאנחנו הצטרפנו לחגיגה. באופן פרדוקסלי, יום ולנטיין מינף גם את ט"ו באב, שהיה די כבוי בחברה החילונית, והפך לעוד סיבה למסיבה.

גזור ושמור: קופונים והמונח "לגזור קופון"

במקור האמריקאי-בריטי, המונח "גוזרים קופון" מכוון לתלושי ההנחה שנגזרו מתוך העיתונים בחו"ל, 10 סנטים פה, רבע דולר שם, הנחות בקניית גלידה ומשחת כלים. בדרך כלל, מי שהשתמש - ועד היום - בקופונים האלה הם מעוטי היכולת ואנשי המעמד הבינוני שמבקשים לחסוך קצת.

צרכנות הקופונים הגיעה גם ארצה, אבל במובנה התרבותי, שמחת קנייה חסכנית מלווה באירוניה העצמית של מעוטי האמצעים הפכה כאן משום מה לביטוי המעיד על רדיפת בצע של מאכערים ושל מתווכים, שגוזרים את חלקם בכל עסקה.

הפקולטה ללימודי הפונפון: מעודדות באירועי ספורט

הידעתם? מוסד העידוד בספורט, שמקורו בשנת 1884 באוניברסיטת פרינסטון, היה מוגבל תחילה להשתתפות גברית. הנשים הצטרפו בשנת 1923 לשורת המעודדים. בהמשך הפכה הלהקה, כפי שאנחנו מכירים מהסרטים, מתחרויות הספורט ומהמצעדים, לסמל אמריקאי כמעט נשי טהור, והיא מרקדת לעידוד הקבוצה והקהל, ובהפסקת המשחק נותנת "שואו" של ממש.

לארץ הגיעו המעודדות במחצית שנות ה-90, דרך משחקי קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב. המנהג התפשט (ולא, אין כאן כוונה למשחק מילים) לקבוצות נוספות, ואף נאכף על-ידי מינהלת הליגה. בארצות הברית כבר יצא סקר שלפיו יותר מעודדות מאושפזות על פגיעות גוף מאשר משתמשי אקסטזי. בתחילת השנה ניסו השרה לימור לבנת וחברי כנסת חרדים להוריד את הצ'ירלידרז מהמגרשים באמצעות הצעת חוק. זה לא עבד, בינתיים.

ותודה ליו גרנט: מנהגי חתונה וטקסי מוות

הסבים שלכם הותירו במקרה הטוב שתי תמונות חתונה, אחת עם סבתא ואחת עם משפחה שבה אין לכם מושג מי הוא מי. היום קשה למצוא את רגל ימין ויד שמאל בכל הטקסים שירשנו מהאמריקאים ומהאירופים - החל ברב עם גיטרה, דרך נאומי שושבין וכלה בקונפטי ובשלטי Just Married.

בטקסי המוות זה הולך ונעשה ביזארי (או מגוון, תלוי מאיזה צד מסתכלים): קבורה בארונות למי שמתעקשים, ובשנים האחרונות, בשקט ובצנעה, גם שריפת הגופה, רחמנא ליצלן.

סערה בכוס תה: ארוחת ארבע

Five O'clock Tea, מנהג בריטי ידוע מימי האימפריה, השתרש פה מן הסתם בתקופת המנדט. הוא מכונה שעת התה, או ארוחת מנחה, ובנוי על ארוחה קלה עם תה בלימון או תה בחלב, שהוגש על עגלות נמוכות, בלוויית כריכים ומאפים. המנהג הזה התפשט ברחבי האימפריה ובמדינות אירופה, ובישראל היה נפוץ אצל היקים שקמו מהשלאף-שטונדה, ואף הוקדם אצלנו למה שמכונה "ארוחת ארבע", השעה שבה חזרו אז אנשים הביתה מהעבודה. היום הוא נותר בעיקר בבתי מלון, ובמקביל עשה הסבה חברתית למפגשים של אחר הצהריים, על כוס קפה דווקא.

אם לא תאכל יבוא... אף אחד: עלייתו ונפילתו של שוטר המקוף

האיום הכי גדול לבלש האמריקאי הסורר במפלג הרצח הוא שיחזירו אותו להיותBeat Cop , השוטר השכונתי עם האלה במסלול הקבוע ברחובות. אצל הבריטים זה ההוא בפינה, עם הכובע המוזר, שניגשים אליו ושואלים איך מגיעים לאזור הקניות.

מתישהו בשנות ה-60 הם החלו להופיע בקרנות הרחובות בישראל, זמינים לכל אימא שאיימה על תינוקה המסרב לאכול, "תיכף אני אקרא לדוד שוטר". אלא ששוטרי המקוף הישראלים נעלמו בתוך זמן לא רב, דווקא כשישראל הפכה לאלימה באמת והיינו זקוקים להם קרוב לזירת הפשע.

התיעוד היחיד לאיש ולתקופה נותר בסרט "השוטר אזולאי". אף כי בפברואר אשתקד התפרסמה ידיעה שהם עומדים לחזור לרחובות, בינתיים כלום.

מצאת החמה עד צאת הנשמה: עסקים שפתוחים 24 שעות ביממה

עסק שפתוח 24 שעות הוא מסממניה של עיר גדולה במערב. אבל לא כל עיר גדולה יכולה לעמוד בסטנדרטים של ניו יורק, שם נולד הביטוי The City That Never Sleeps. לא במקרה, העסק הראשון שהתחיל לפעול בישראל 24 שעות רצופות היה תחנת שידור צבאית - גלי צה"ל ("...כל הזמן") - ולא במקרה זה קרה אחרי מלחמת יום כיפור, כשהבנו שלא ינום ולא יישן שומר ישראל. במישור הצריכה האזרחית הרעיון הזה התפתח לאט-לאט. בשנות ה-80 היה בישראל מקום אחד, "באבה" בצפון תל אביב, שהיה פתוח 24 שעות, כולל שבתות וחגים. אחריו באו הפיצוציות, ועם כניסת רשת מרכולי AM/PM בשנת 2001, הצטרפה ישראל סופית למועדון ה-24/7.

בת 16 הייתי - ואבא שילם: מסיבות הסוויט סיקסטין

על הדרך לפרום (ע"ע) החלו לחגוג אצלנו סוויט סיקסטין. עבור האדם הסביר, האירוע הזה היה מכונה בשמו האמיתי: יום הולדת 16. אבל בצפון אמריקה, ועכשיו גם אצלנו, מדובר בטקס של ממש, על הסקאלה של בת המצווה - עם כל החגיגיות וההוצאות הנלוות. זה לא הגיע משום מקום. באמריקה הצפונית גיל 16 הוא רגע התבגרות מכונן, טקס שההורים הוואספים חוגגים לבנותיהן עוד מהמאה ה-18. אצל היהודים הגיל הזה הוא 12 (ואצל הבנים 13), אבל למה לחגוג סתם יום הולדת כשאפשר לעשות אירוע.

david-s@globes.co.il

צרו איתנו קשר *5988