קווים מדעיים לדמותו של קורבן אופנה

האם האופנה היא דרך לבטא את הייחוד של האדם או כלי לכליאתו במסגרות? ממחקר חדש עולה כי החברה שבה אנחנו חיים דוחקת בנו להיות מיוחדים, אך לא מיוחדים מדי

אופנה היא תחביב, הנאה או טעם החיים עבור אנשים מסוימים, אך עלולה להיות סיוט גדול לאחרים. מי החליט שמעת לעת כל הבגדים היפים שלנו הופכים להיות מכוערים, ועלינו לרכוש (או להוציא מהבוידעם) סט חדש לגמרי של בגדים?

האופנה אורבת להפיל בפח גם את מי שנלחמים נגדה, אך גם את מי שנכנעים לה. מי שהתאמץ לשמור על מודעות אופנתית ומשקיע את כספו בהוכחת עדכניותו, עלול להיפגע באופן החריף ביותר. איחרתם בכמה שבועות באימוץ הטרנד החדש? טעיתם קלות בגוון המבוקש? בן-רגע הפכתם לקורבן אופנה.

מחקר חדש שמתפרסם בכתב העת Fashion Theory מנסה להבין מי הוא קורבן האופנה ודרך כך שואל אם האופנה היא דרך לבטא את הייחוד של האדם, או כלי לכליאתו במסגרות.

ד"ר ביורן שימר מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת קופנהגן, מתחיל את מאמרו בהגדרת המונח. הוא מדגיש, כי לא כל אדם הלבוש בטעם רע או שלא על-פי האופנה הנוכחית, הוא קורבן. רק מי שניסה להתלבש באופן אופנתי וביצע טעות מרה - או נכון יותר, הוטעה - יכול להיחשב לנפגע אמיתי.

אחד הסימנים הבולטים של קורבן האופנה היא השתדלות יתר. כך למשל, בתקופה שבה נעליים שפיציות הן הזן המועדף, הנעליים של קורבן האופנה מסתיימות בשתי סיכות ארוכות. הגזמה מתרחשת גם כאשר נשמעים בו-זמנית למספר טרנדים אופנתיים בולטים, ואלה מתנגשים ביניהם להופעה קרקסית.

עוד סימן היכר של קורבן האופנה הוא שאין הוא יודע שהוא כזה, לפחות בהתחלה. הוא צועד ברחוב בתחושה כי המבטים הנעוצים בו מביעים הערכה לטוב טעמו ולעדכניותו. המתבונן מהצד חש שהוא נתקל לא רק במפגן של טעם רע, אלא גם בגאוותנות מצדו של הקורבן, ביומרנות נטולת הכיסוי. "הבעיה היא לא רק אסתטית", מדגיש שימר, "היא רלבנטית גם, למשל, לשימוש לקוי בסלנג מוגזם או לא עדכני".

כך, אנחנו רואים מולנו אדם שחפץ להביע את עצמו באמצעות אופנה, אך נתפס על-ידי האחרים כנטול אישיות וכנסחף אחרי העדר. הוא אפילו אינו יודע שכוחות תרבותיים חיצוניים פועלים עליו, אף שהם כה חשופים וברורים לכל מתבונן (אפילו לקורבן עצמו כאשר הוא מביט לאחור על תמונות מעברו, בעיקר כאלה משנות ה-80). המבוכה במבט על קורבן האופנה נובעת מן התחושה של המתבונן שהוא מבין איך עובד מוחו של קורבן האופנה טוב יותר ממנו עצמו.

לכן, חלק בלתי נפרד מחוויית קורבן האופנה, הוא הקהל. הרגע שבו אדם הופך לקורבן אופנה, הוא הרגע בו הוא נקלט בו-זמנית בעיניהם של שני מתבוננים והם מביטים זה על זה ומגלגלים עיניים (או כל דרך תקשורת אחרת שבה מובעת שאט הנפש - מגזין אופנה, העלאת קטע מחתונתו ליו-טיוב וכדומה).

קורבן האופנה מנסה להיראות ייחודי, נסחף באופן מוגזם אחרי הזרם ובכך בולט מעל האחרים אך לא באופן אליו התכוון. כל זאת כתוצאה מכך שהחברה שבה אנחנו חיים דוחקת בנו להיות מיוחדים, אך לא מיוחדים מדי, והאופנה כולה היא משחק הפכפך בין הגבולות של ההגדרות הללו.

החדשות הטובות במאמרו של שימל הן שגם אושיות אופנה בכירות עברו בחייהן תקופות של קורבנות אופנה, שניכרו לא רק במבט לאחור. "צריך לפעמים לטעום מן החוויה של להיסחף באופן בלתי מודע לחלוטין אחרי העדר, כדי שתוכל לפתח סגנון אישי משלך", הוא טוען.

דוגמאות לטעם רע

המונח "קורבן אופנה" הומצא כנראה על-ידי ג'ון פיירצ'יילד, העורך של מגזין האופנה W. פיירצ'יילד היה בין ראשוני עורכי האופנה לפרסם מאמר מדובר שעסק ב"פאשלות הגדולות של המפורסמים", חידוש בעיתוני האופנה אשר עד אז סיפרו רק על איך צריך להיראות, ועתה החלו לחגוג באותה מידה של התלהבות את הדוגמיות הטובות ביותר של הטעם הרע.

אצל פיירצ'יילד שימש רעיון קורבן האופנה ככלי להתנגח באליטות שהוא עצמו בחר (אם סלבריטאים, מלוכה, פוליטיקאים או אנשים עסקים - כל חברה והמעמד לו היא בוחרת לסגוד). זאת, על-ידי הצגת מקרים בהם דווקא השילוב הנחשק בין כסף, ראוותנות ופרסום הוליד מערכות לבוש מחרידות גלויות לעיני כל.

המונח הגיע מאנגלית לשפות רבות אחרות, וכיום הצרפתים מובילים בשימוש בו. שכיחותו פוחתת בחברות קולקטיביסטיות יותר - אם אין לאדם צורך להמציא את עצמו כאינדיבידואל, אלא מצופה ממנו מלכתחילה להתאים את עצמו לעדר, הקונפליקט האישי פתור מראש, והסיכוי לחריגות בוטות מהטעם הטוב של הרגע הנתון, פוחתות.

לעומת זאת, בתת-תרבויות של העולם המערבי הנחשבות לחותרות תחת התרבות השלטת - למשל תרבויות של אקטיביזם ופאנק, הסיכון להיות קורבן אופנה הוא מוגבר במיוחד. תרבויות הנגד יוצאות מול כל התנהגות עדרית וככאלה, הן נוטות להיות עיוורות לדבשת של עצמן מבחינת השפעת התרבות הפנימית שלהן על חבריהן. הגזמה באימוץ האופנה של אותה תרבות הנגד, ועוד באופן לא מודע, היא עניין מביך במיוחד בחוגים הללו.