"ההפרדה בין כוחות ההרס וביני נעשית מאוד ברורה באמצעות הכתיבה"

סיפור שלה זכה בתחרות הסיפור הקצר של נשים מאגן הים התיכון. ב-2002 הפיקה דיסק - "ריקוד המשוגעת", עם הגיטריסט מירק פדרנקו. זכתה במענקי כתיבה מטעם קרן יהושע רבינוביץ', מועצת הפיס לתרבות ואמנות וזכתה בציון "גיבורת תרבות" לשנת 2004 ובפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים 2007. מספריה: "ריקוד המשוגעת" (הקיבוץ המאוחד, 1999), "להחזיר את הפיות לארץ ישראל" (מודן, 2001), "מאולפת" (שופרא, 2005). ספרה החדש "הרחק מהיעדרו" יצא החודש בהוצאת עם עובד.

איזה בית קפה אהוב עלייך במיוחד, ומדוע?

"קפה זליק בשינקין גבעתיים. הוא מתחת לבית שלי, השירות מהיר ויעיל ויש שולחנות קטנים וחמודים שנותנים תחושת פרטיות מסוימת שמאפשרת לבהות בחלל, כאילו הייתי מתבודדת עכשיו במנזר מרוחק".

מהם חמשת הספרים העבריים הזכורים לך ביותר לטובה?

"'פרא אציל' של דודו בוסי, שמתאר את החיים הקשים מאוד לנער שגדל להורים פוגעים. אהבתי את הדרך שבה מתוך הקושי והזוועה מתעקש לצמוח אדם יפה, שפוי, שאוהב את החיים. ספר נוסף - 'סוגרים את הים' של יהודית קציר, זכור לי לטובה. קציר הפליאה ליצור בי געגוע אל ימים רחוקים המתוארים בקפידה, בעצב, בחמלה ובשפה מוקפדת ודייקנית.

"אני אוהבת את 'מיכאל שלי' של עמוס עוז. חנה גונן, הגיבורה, כל הזמן רוצה לזכור. היא מרגישה שאסור לה לשכוח. כאילו בזיכרון טמונה האפשרות שלה לחיות. הזדהיתי איתה, למרות הקושי בזיכרון. והשפה של עוז... איזו מוזיקה, איזה עצב רומנטי!

"עוד ספרים שזכורים לי במיוחד לטובה הם 'רואות מכאן את כל העולם' של יעל ישראל - ספר פיוטי, ממש לירי, המתאר ילדה שמנה וילדה רזה במסע התבגרות שהזכיר לי את ימי ילדותי שלי, עם המתחככים, הפוצעים והנפצעים ו'דולי סיטי' של אורלי קסטל בלום, שעליו אי אפשר להגיד כמעט כלום. אין מילים. ספר שהכניס לי אגרוף בבטן. איזה אומץ לשבור כך את מיתוס האימהות. שנים לאחר שקראתי אותו אני עדיין המומה".

מיהם הסופרים האהובים עלייך ביותר?

"אני אוהבת את ריימונד קארבר עם סיפוריו הקצרים, הענייניים והיובשניים, שמאחוריהם מסתתרות דמויות מלאות, חיות המפרכסות למצוא משמעות והקלה מסבלן, את אקירה יושימורה בספרו 'ספינות טרופות'. מאחורי הכריכה נכתב כי זהו סיפור החטא ועונשו בגרסה יפנית, אך אני רואה בו סיפור של תקווה על שינוי, על היכולת לעבור מניתוק אטימות וחוסר אנושיות לחמלה ולאהבת אדם. ופלאנרי אוקונור בספרה 'אדם טוב קשה למצוא', שכשמו קשה למצוא בו אנשים טובים, האכזריות שולטת, אבל התקווה קיימת בו ברוחניות ובדת".

מה מעורר בך השראה?

"החיים על יופיים ומיאוסם, הסחי, הגועל, הנועם והנחמה שיש בהם".

מהו הספר האחרון שקראת, שהשאיר עליך את רישומו?

"'הבטחות קטנות', ספר שירה של רחל אשד ולו בגלל השורה הארוטית והמתריסה: 'גשם של זהב אני מוריד ממנה / הוא אמר / גשם של זהב'".

אם היית יכולה לצותת לשולחן הסמוך, מי היית רוצה שיישב שם?

"המשוררת זלדה. והייתי רוצה שהיא תספר על האמונה שלה באלוהים. כיצד היא לא מאבדת אותה למרות כל הרשע המתחולל בעולם".

לאיזה ספר את חוזרת שוב ושוב?

"ל'טראומה והחלמה', ג'ודית לואיס הרמן. ספר שנכתב על ידי פסיכולוגית שמאפיינת יחסי תוקפן קורבן בבהירות ובחדות מופלאים".

את בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במוסד אחד, מוזיאון, בית קפה או חנות ספרים. לאן תלכי?

"לבית קפה. אבהה בעוברים ושבים וסופסוף לא אדמיין שאני תיירת, אלא אהיה באמת".

אם היית צריכה להעביר שעות אחדות בהמתנה לטיסה. איזה ספר היית לוקחת איתך?

"את הסידור הרפורמי".

מה דעתך על מוספי ספרות בישראל וכתבי עת ספרותיים?

"בשנים האחרונות אני ממעטת לקרוא כתבי עת ספרותיים".

מה היית משנה או מוסיפה בלימודי הספרות בבתי הספר בישראל?

"הייתי מוסיפה לתכנית הלימודים שירה צעירה ונועזת".

כיצד נולד ספרך החדש?

"הוא נולד כמו שנולדים תינוקות - בלי לדעת למה, ובאותו אופן הכאיב לי. הכתיבה זרמה אבל בכל פעם הייתי צריכה לעצור לתקופה כדי להתמודד עם מה שכתבתי, להפנים ולעכל. לא יכולתי לכתוב אותו בתוך החיים והתפקוד ולכן נסעתי בכל פעם ליומיים שלושה והתבודדתי במנזר האחיות בעין כרם. השקט, עץ הלימונים שנשקף מחדרי ויללות הזאבים בלילות עשו את מלאכת ההשראה".

מדוע את מתגוררת דווקא בגבעתיים?

"משום שהיא קרובה לתל-אביב שאליה אני עדיין מחוברת, אבל יש בה סוג של נועם ועדינות שלא קיימת בעיר הגדולה".

איזה ציטוט, מספר מסוים, זכור לך לטובה?

"'אל תטעי, הצנזור רוצה לחסל אותך'. זה משפט מספרה של ג'וליה קמרון, 'דרך האמן', שאליו התוודעתי לפני כ-15 שנה. הספר הזה פתח לי צוהר להבנת החסימות שלי עצמי ככותבת. מעט לאחר מכן נעזרתי בהבנה העמוקה הזאת בעבודתי כמנחה עם כותבים הסובלים מחסימות כתיבה או עם נשים שמתקשות לרדת במשקל בסדנה לירידה במשקל באמצעות כתיבה שבהנחייתי".

איך הכתיבה יכולה לעזור לרדת במשקל?

"כשאני כותבת אני רואה שחור על גבי לבן את הקולות שקוראים לי להרוס את עצמי, את קולות החבלה, את הקולות שיורדים על עצמי, שמייאשים אותי, שגורמים לי להאמין ש'מה שהיה הוא שיהיה', ושלעולם לא אצליח לחולל שינוי. ברגע שהקול המחבל כתוב על גבי הדף הוא כבר יצור נפרד ממני. זה הופך להיות מאוד ברור שזאת לא אני שחייבת לאכול הרים של בייגלעך וגלידה, אלא זה הקול המחבל שמסית אותי לכך. ואם זה הקול המחבל, ולא אני, אז אפשר כבר לעשות איתו מגוון של דברים: לדבר איתו, לענות לו, להתווכח איתו, 'להלשין' עליו למטפלת או לחברה תומכת, לשלוח אותו לישון בחדר השני וכולי וכולי. כלומר, ההפרדה בין כוחות ההרס וביני נעשית מאוד ברורה באמצעות הכתיבה.

"וגם להיפך: דרך הכתיבה אני מתחברת לאותם כוחות לא אוטומטיים, אלה שאני צריכה לקרוא להם ולפתות אותם כדי שיגיעו: הכוחות המיטיבים, התומכים, המפרגנים, הנדיבים, המאמינים, שמחזיקים עבורי תמיד את דגל התקווה והאמונה. אני קוראת להם פיות".