לא מוותרים על הפרה החולבת

כמעט חצי שנה חלפה מאז התקבלה ישראל רשמית לארגון OECD, אולם כמה מסעיפי הביקורת העיקריים שמתח הארגון על התנהלות המשק הישראלי לפני קבלתה, עדיין תקפים.

אחד ממוקדי הביקורת נגע לגובה מס הקנייה המוטל על רכב חדש בישראל, שאין לו אח ורע בעולם. המס הזה, טען הארגון בדו"ח הביקורת שלו, יוצר עיוותים רבים, גורם ל"הזקנת" צי הרכב ותורם לפגיעה הסביבתית.

אנשי האוצר רשמו את ההערות לפניהם, מלמלו כמה הבטחות לא מחייבות, תחבו את ההערות למגירה העמוקה ביותר שבנמצא, נעלו אותה ואיבדו את המפתח. נכון להיום אין אף אחד באגף התקציבים או ברשות המסים, או אפילו בוועדות הכנסת, שמוכן לקחת על עצמו את המשימה הלא-פופולרית של ניתוק הכנסות המדינה מעטיני הפרה החולבת ומציאת מקורות הכנסה חלופיים לאותם 3-4 מיליארד שקל בשנה, שעשויה המדינה לאבד אם מס קנייה על רכב ירד לשיעור חצי-נורמטיבי של כ-50%.

כל שינויי הרגולציה "הפרו-צרכניים" האחרונים בענף הרכב תרמו - כמה מפתיע - להגדלת הכנסות המדינה ממסים, ושוק הרכב החדש נותר ללא פיקוח ממשי וללא אמצעים מרסנים שיגנו על הצרכן הפרטי. זה היה יכול להיות מצב נסבל בהינתן שוק עם תחרות משוכללת, שבו כוחות השוק פועלים לרסן את המחירים. אבל כוחות השוק החזקים ביותר הפועלים כיום בענף הרכב הם היחסים בין היבואנים לחברות הליסינג, ממש כפי שהיה לפני חמש ועשר שנים. אם מוסיפים לכך את הכוח של ציי הרכב הגדולים במסדרונות השלטון, את הריכוזיות של מחירוני הרכב המשומש ואת היעדר מקורות היבוא האלטרנטיביים לרכב חדש או משומש, אפשר להבין מדוע הצרכן הישראלי משלם בערך פי 2.5 על רכב חדש בהשוואה לעמיתו האמריקני, ופי 1.5 מעמיתו האירופאי.

היינו שמחים לבשר על קרן אור שנמצאת באופק, אבל למרבה הצער אף קרן אור כזו לא חודרת למגירה המאובקת והסגורה, שבה נחה כיום - וכנראה גם בשנים הקרובות - הרפורמה להורדת מס קנייה על רכב.