אתה יכול לדחוף את זה, אדוני הנשיא

בשביל מה הוא בכלל היה שם. נשיא ארה"ב, בעיצומו של מסע בחירות אינטנסיבי לטובת מועמדי מפלגתו בקונגרס ובבחירות למושלי מדינות, הקדיש זמן יקר למדינה קטנה מאוד ודמוקרטית מאוד: רוד איילנד, בצפון מזרח ארה"ב. הבית הלבן אמר שהוא בא לעזור לפטריק קנדי, בנו של הסנאטור המנוח טד קנדי, לשמור על מושבו בבית הנבחרים בוושינגטון. אבל הקרב החשוב באמת ברוד איילנד מתנהל על כהונת המושל.

סנאטור רפובליקני לשעבר, עם שם משפחה מפורסם, עזב את מפלגתו בטריקת דלת, עבר שמאלה, והוא מתמודד על כהונת המושל כ"עצמאי". לנשיא לא היה נעים. הסנאטור לשעבר הוא ידיד, שתמך באובמה בבחירות של 2008. הוא הודיע איפוא שיימנע מלתמוך במועמד מפלגתו, פוליטיקאי שמכנים "אתני", עם שם משפחה איטלקי, ועם לשון לא כל כך מהוקצעת. המועמד הדמוקרטי כעס. "אובמה יכול לדחוף את התמיכה שלו", אתם יודעים לאן, הוא אמר למראיין רדיו.

כמעט אין צורך לומר, שעצת המועמד הדמוקרטי לנשיא הדמוקרטי הדהדה מקצה ארה"ב ועד קצה. טבלואיד ניו יורקי מרח אותה לרוחב עמודו הראשון. בלוגרים התענגו עליה. היא היתה כנראה ההכרזה האותנטית ביותר בכל מערכת הבחירות הארוכה, היקרה, המחוספסת והמשונה הזו, המגיעה עכשיו אל קיצה.

ביום שלישי הבא יצביעו חלק מן האמריקנים בבחירות של "אמצע קדנציה", ועל פי רוב הסימנים עומדת לבקוע מגרונם קריאה לאובמה לדחוף את תוכניותיו אתם יודעים לאן.

מפלגתו עומדת כמעט ללא ספק לאבד את שליטתה בבית הנבחרים. היא קרובה לאבד גם את שליטתה בסנאט, ובוודאי לנחול שם הפסדים כבדים. היא עומדת להתכווץ פלאים במישור המדינתי, ולהפסיד כהונות של מושלים ושליטה בבתי מחוקקים מקומיים.

למה הם מתכוונים בעצם

אף על פי כן, ניסיונות להבין את התוצאות האלה באופן רציונלי אינם עולים יפה. הסקרים - כולל זה האחרון, של ה"ניו יורק טיימס" מן הבוקר - מראים שהבוחרים בוחלים ברפובליקנים עוד יותר ממה שהם בוחלים בדמוקרטים; והם מראים, שבערך חצי האמריקנים דווקא רוצים להשאיר על כנן את רפורמות הבריאות השנויות במחלוקת של אובמה.

אין מנוס מלהניח, שמצב רוח רע הוא ההסבר העיקרי. האמריקנים זועפים ונרגנים. הם זעפו לפני שנתיים, כאשר הצביעו לטובת אובמה. אבל זה היה זעף עם השראה. הטוען הדמוקרטי לנשיאות הבטיח עידן חדש. ניצחונו עורר התרוממות רוח, תקווה, גאווה. התבוסה החזויה בשבוע הבא תהיה בעיקרה מחווה של אכזבה מנשיא, שרוממות של "שינוי בר-אימון" עמדה בגרונו, ומשבר כלכלי מתארך בקע מחלציו.

אשם או לא אשם במשבר - הוא בוודאי אינו אשם בנסיבות שהניבו את המשבר, עוד לפני בחירתו. הוא עשה שתי טעויות עיקריות: תחילה, הוא נקב בתאריכי יעד לשיפור המצב, ואפילו מסר הערכות מספריות מדויקות על צמיחה ועל יצירת מקומות עבודה; ואחר כך הוא עורר את הרושם, יחד עם מפלגתו בקונגרס, שסדר יום אידיאולוגי מכוון את מעשיו, לא הצורך הפרגמטי לפתור בעיות.

סקירה מפורטת יותר של הסיבות לתבוסה תוכל להמתין עד הבוקר שאחרי. בינתיים הנה כמה רמזי-כיוון על מה שעומד להתחולל.

שלוש הזירות

בית הנבחרים - הבית התחתון, הגדול, הקולני, הנוטה תמיד ליתר רדיקליות - עומד לצאת משליטת הדמוקרטים. על זה שררה בחודשים האחרונים הסכמה כללית בין הסוקרים. מספר המפתח שם הוא 39, מתוך 435. לדמוקרטים יש סיבה לחשוש, שהמספר הממשי יהיה גדול הרבה יותר. אין זה מן הנמנע שהם יאבדו את כל מושביהם בשורה של מדינות, בייחוד בדרום ובדרום-מערב. קשה להאמין שרק לפני שנתיים המפלגה התכוננה לעשרים שנות דומיננטיות בוושינגטון.

הסנאט - זה המוסד שאבות החוקה הועידו במפורש לצנן את התלהבותו של בית הנבחרים - אולי יישאר בידי הדמוקרטים, אם גם בקושי. הסיבה היא שרק שליש ממאה המושבים בסנאט עומדים לבחירה, והדמוקרטים יצטרכו להפסיד עשרה מהם. כבר היו דברים מעולם, למשל ב-1980, אבל זה יהיה מסובך.

בחירות למושלי מדינות מעניינות את העולם החיצון בדרך כלל פחות מבחירות לקונגרס. אבל לפחות סיבה אחת להתעניין בהן קשורה בפוטנציאל הפוליטי הניכר של מושלים. במאה ה-20, עשרה נשיאים כיהנו תחילה כמושלים. יש סיכוי ניכר שהמפלגה הרפובליקנית תמנה מושל למועמדה לנשיאות בעוד שנתיים.

אלה גברים, אלה?

הציפיה לתבוסה נחרצת של הדמוקרטים מיוסדת על הנחת הסוקרים, שהרבה יותר רפובליקנים יגיעו אל הקלפיות. בחירות של "אמצע קדנציה" בדרך כלל מתאפיינות בשיעור השתתפות נמוך. ב-2006 הצביעו רק 37% מבעלי זכות הבחירה. ממילא השאלה היא איזו מפלגה תצליח להפיח יותר התלהבות בתומכיה.

סקר של העיתון USA Today ושל מכון גאלופ הראה השבוע "פער התלהבות" של 26% לטובת הרפובליקנים. פוליטיקאי דמוקרטי משופשף מאוד, מושל פנסילבניה אד רנדל, איבד השבוע את קור רוחו, והטיל ספק וולגרי בגבריותם של הדמוקרטים המתכננים להימנע מהצבעה (הוא השתמש במושג הסלנג wussies).

ואמנם, בשבועות האחרונים, הדמוקרטים ויתרו בעצם על ניסיון לשכנע את הלא-משוכנעים. מן הנשיא ומטה הם התרכזו בניסיון לעורר משוכנעים לא-נלהבים להגיע אל הקלפי.

עניין אחד היכול עדיין לטרוף את הקלפים, ולהפריך את החישובים, הוא עלייתם של רדיקלים בתוך המפלגה הרפובליקנית. אלה הם מועמדי "מסיבת התה", התנועה העממית נגד אובמה שהתחילה להתבלט בקיץ 2009. היא חרתה על דגלה התנגדות לרפורמות הבריאות ולגרעון התופח בתקציב הפדרלי.

מועמדיה נחלו ניצחונות סנסציוניים בבחירות מקדימות של הרפובליקנים, מאלסקה ועד נבאדה, מקולורדו ועד ניו יורק. אבל אחדים מהם הביעו דעות קיצוניות - למשל התנגדות להפרדת דת ממדינה - וגילויים מביכים על רקעם הפכו אותם ליעדים של גיחוך כללי. מצביעים מתונים, הנוטים לרפובליקנים, עשויים להירתע ברגע האחרון.

ביל כוכב עליון

למרבה העניין, כוכב הבחירות הגדול של הדמוקרטים, לצד הנשיא אובמה, אם לא למעלה ממנו, הוא ביל קלינטון. הנשיא לשעבר הוא הדמוקרט הפופולרי ביותר באמריקה. מוניקה לוינסקי היא זיכרון דוהה. לעומת זאת אמריקנים נזכרים, כי בימי נשיאותו הם נהנו מעידן חסר תקדים של שגשוג ושל שלום.

קלינטון, במצב בריאות רופף, חורש את אמריקה לאורכה ולרוחבה. הוא מדבר על לבם של שומעיו להעניק למפלגתו עוד הזדמנות אחת. "תנו לנו לפחות את חצי הזמן שהרפובליקנים קיבלו כדי להכניס אותנו אל הבור הזה", הוא אמר השבוע. לרפובליקנים היו 12 שנה של שליטה בקונגרס, בין 1994 ל-2006. לדמוקרטים היו רק ארבע.

הייעתר הבוחר, ויעניק עוד שנתיים? אם כן, זה יהיה נס התחייה הפוליטי הגדול ביותר של דורנו. התוצאה הסבירה ביותר בשבוע הבא תהיה השתלטות רפובליקנית על בית הנבחרים, קיזוז דרמטי של הרוב הדמוקרטי בסנאט - וזמן של התנצחות ושל קיפאון פוליטי בדרך לבחירות לנשיאות בעוד שנתיים: לא בדיוק הנוסחה שתחלץ את אמריקה מן המשבר.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com