"מחקרים בארץ נעצרים; באקדמיה בחו"ל עוקפים אותנו"

שאלת הממשק בין מחשב לאדם היא אחת הדילמות הגדולות של יצרניות הטכנולוגיה הבידורית. בשנים האחרונות, מסכי המגע שינו את התחום. העתיד הקרוב עשוי לבשר את הגעתם של מסכי האין-מגע: חושבים על מילה, והיא מופיעה בעצמה על המסך מולכם באמצעות חיבור אלחוטי בין תאי העצב במוח לבין המחשב. נשמע עתידני? נכון, אבל זה יותר קרוב ממה שאפשר לדמיין.

במעבדתה של פרופ' יעל חנין (40) מהמחלקה לאלקטרוניקה פיזיקלית בפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב, עובדים היום על רכיב טכנולוגי זעיר שיכול לקרוא את המתרחש בתוך תאי העצב ולשדר זאת למחשב.

בשילוב מחקרים וטכנולוגיות אחרות של חוקרים שונים ברפואה, בכימיה, בביולוגיה, בהנדסת חשמל ואפילו בזואולוגיה, מקווה חנין להגיע למצב הבא: המחשב יכיר דפוסי מוח שונים המאפיינים מילים, תנועות גוף ופונקציות מוחיות אחרות של אדם. כך, כאשר הוא יחשוב "ידיים למעלה", רובוט יגיע וירים את ידיו עבורו, גם אם הוא משותק. באותה הדרך, יוכל אדם להזיז סמן על גבי מקלדת וירטואלית כדי לתקשר באמצעות המחשב.

"מספר משותקים כבר משתמשים בטכנולוגיה הזו כדי ליצור קשר עם העולם", אומרת חנין ל"גלובס" לקראת כנס ננו-ישראל שיחול בשבוע הבא בתל אביב. "הם מזיזים את הסמן מאוד לאט ועדיין יש טעויות, אבל הדרך כבר לא נראית כל-כך ארוכה".

על בסיס רעיונות דומים, מפתחים במעבדה של חנין גם רכיבים שעשויים לשמש בעתיד כחלק מעין מלאכותית. "הרכיב כאן צריך לעשות דבר הפוך ואולי אף מסובך יותר: לקרוא את המצב בעולם שבחוץ, ולשדר זאת לתאי העצב בצורה שיוכלו להבין", אומרת חנין.

בימים אלה היא עובדת בשיתוף פעולה עם חברת ננו-רטינה הישראלית מקבוצת Rainbow Medical, המפתחת טכנולוגיות של היזם הסדרתי יוסי גרוס. החברה מפתחת רשתית מלאכותית לעין, שיכולה להחליף רשתית שנפגעה באחת המחלות השכיחות של ניוון עצבי.

* מהן חוויותייך משיתוף הפעולה שלך כאקדמאית עם התעשייה?

"הקשר חשוב ותורם לעבודה של החוקר. מצד שני, יש המון ידע באקדמיה שחסר בתעשייה. יש תשתיות באוניברסיטה שחסרות בחברות. אצלנו בתל אביב יש תשתיות ננו ייחודיות ויקרות עם כוח אדם שהכשרנו לעבודה מול החברות - הכול פתוח בפניהם. ניתן להרים כאן פרויקטים בעלות אפסית לעומת העבודה בלעדינו, ועבורנו, זה פותח את הראש בפרספקטיבה ייחודית וחשובה. עד שאתה לא מעורב בפיתוח מוצר, יש המון נושאים שלא נלקחים בחשבון מבחינה טכנולוגית".

* איך העבודה עם חברות מסחור הטכנולוגיה?

"על כך עדיף שלא אגיב. בכל העולם יש עם זה בעיות מובנות, זה נושא סבוך".

"כוח האדם בישראל מצוין. זה נכס"

חנין הייתה אחת החוקרות הצעירות הראשונות שגויסו למרכז הננו של אוניברסיטת תל אביב. היא פיזיקאית, ובתחום זה השלימה דוקטורט במכון ויצמן, שאחריו החלה במחקר הנוכחי שלה באוניברסיטת וושינגטון שבסיאטל. לפני שבע שנים שבה לישראל, לאוניברסיטת תל אביב.

* איך את משווה בין מצב האקדמיה בישראל לארה"ב?

"כוח האדם בישראל מצוין. הסטודנטים שלי לאורך השנים האחרונות היו יוצאים מגדר הרגיל, וזה נכס אדיר. אני לא יודעת איך זה מתיישב עם מצב מערכת החינוך, אבל הסטודנטים שלנו מתקבלים למעבדות הכי טובות בעולם. זו הרי בריחת המוחות המפורסמת.

"גם תשתיות המחקר בננו מצוינות והושקעו משאבים רבים בחמש השנים האחרונות בכל האוניברסיטאות. הבעיה היא, שהאוניברסיטאות מתקשות להתמודד עם פעילות שוטפת במסגרת תקציביהן וזה משפיע. גם אוניברסיטת וושינגטון היא ציבורית ולא הכי מתוקצבת, אבל המערכת לא הייתה תמיד במשבר מטורף כל שנה כמו בארץ, מצב שהוביל להתפתחות מערכת תקנות ונהלים שמקשים בצורה בלתי סבירה.

"כל חוקר שאני מכירה בישראל מבלה זמן לא מבוטל בחיכוך עם המערכת. כל הזמן צריך להילחם כדי לעשות דברים פשוטים ויומיומיים - למשל, הזמנת ציוד שכפופה לחוק המכרזים החדש, ודורשת וירטואוזיות של מילוי טפסים בכמות לא נורמלית".

* אז ניצחנו בביורוקרטיה את האמריקנים?

"הביורוקרטיה האמריקנית קשה כשאתה מנסה לעשות משהו לא רגיל. אבל אצלנו, קשה לעשות אפילו משהו רגיל. בנוסף, ברמה הפסיכולוגית, המערכת נמצאת כל הזמן באווירה של משבר, שביתות ופיצוצים. זה משפיע על הסטודנטים שכל הזמן מרגישים שהשמים הולכים ליפול. מי שמסתכל על השורה התחתונה, רואה שעושים עבודה טובה אבל במאמץ ובמשאבים נפשיים לא הכרחיים.

"לפעמים, בגלל בעיות תקצוב וביורוקרטיה, מחקרים פורצי דרך שלנו נעצרים ובאוניברסיטאות אחרות עוקפים אותנו וגורפים את כל הקרדיט".

* ובכל זאת, למרות הכול, לא נשארת בארה"ב.

"לא הייתה לי כוונה להישאר בארה"ב, אבל יש מי שזה לא תלוי בו. בארץ חסרות משרות; בחו"ל יש יותר משרות ויש מבחר. האוניברסיטאות לא גדלו בפרופורציה שהיו צריכות לגדול, הן אף התכווצו. לכן, יש מחסור שהוא בר תיקון וכבר עובדים על זה. אחת הבעיות שמוזכרות היא המשכורות, אבל לדעתי במדעים זה לא קריטי. אני לא חיפשתי את המשרה עם הכי הרבה כסף".

* איך הגעת דווקא לתחום הנדסת חשמל?

"זה לא מהמשפחה, הם דווקא חקלאים. עם זאת, כבר כילדה אהבתי את הפיזיקה וההנדסה כי הן שילבו בין מתמטיקה לבין העולם, ונתנו תחושה של סדר. אהבתי שדברים מתנהגים בצורה צפויה. רציתי להבין איך דברים עובדים - הן חוקי הטבע והן מוצרים מעשה אדם - ושאפתי גם לפתח דברים שלא קיימים. לא הייתה לי הבנה ברורה של מה זה להיות חוקרת, אבל הייתה לי תחושה מעורפלת שזה מעניין. לקח לי הרבה שנים להבין מה זה לעשות מחקר אמיתי".

בקרוב: המוח מדבר בסקייפ בעצמו

הרעיון של רשתית מלאכותית כבר לא נחשב למדע בדיוני. מספר חברות מלבד ננו-רטינה הישראלית כבר עובדות עליו במרץ, בהן חברת Second Sight האמריקנית, מקבוצת החברות של המיליארדר אלפרד מאן, ו-Retina Implant הגרמנית. אלו נמצאות בשלבים של ניסויים קליניים, כלומר המוצרים שלהן כבר הושתלו בבני אדם ומאפשרים להם רמה מוגבלת של ראייה. ובכל זאת, זה הרבה יותר מלא לראות כלל.

הרכיבים שמפתחת חנין הם מוצרי מחשוב ייחודיים מבחינות רבות. "אנחנו חייבים למדוד פעילות חשמלית באזור קטן במוח, ברזולוציה של תאים בודדים. לכן, הרכיב חייב להיות זעיר ומורכב מחלקים ננומטרים. שתל רשתית צריך לקרוא תמונה באמצעות מצלמה, ואז להעביר סיגנל למוח. יש לדעת בדיוק איזה סיגנלים חשמליים עלינו להעביר כדי שהמוח יבין".

חנין מוסיפה כי האלקטרודות חייבות להיות אמינות. "גוף האדם לא מתייחס יפה להתקנים אלקטרונים מושתלים, ודרוש חומר עמיד כדי להתמודד עם הסביבה הזו. כמו-כן, דרוש חומר שתאי העצב ידבקו אליו. גילינו, כי חומרים ננומטרים מסוימים, המורכבים מננו-צינוריות פחמן, אהובים מאוד על תאי העצב. התאים ממש גדלים עליהם. לשמחתנו, החומרים האלה גם מוליכים טוב, שזו דרישה נוספת".